– פרשת תולדות – ויאהב יצחק את את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב (בראשית כה, כח) באיזו נקודה נעוצה המחלוקת החינוכית בין יצחק לרבקה, הרי טבעו של האדם לאהוב את הדומה לו, ובבניו ודאי שהוא אוהב יותר את בנו שממשיך את דרכו, ויצחק נגד כל הגיון אוהב את עשיו, מדוע, האם כ”כ הצליח עשיו לשטות באביו? מסביר הרב אליהו דסלר (בספרו מכתב מאליהו): ישנם שני סוגים של בני אדם, ישנם כאלה שהדבר שמניע אותם הוא האמת הפנימית שלהם, האמת הזו היא המנוע והיא המוטיבציה שלהם, וזהו הכח שמניע אותם כל ימי חייהם, לעומתם ישנם אנשים שחסרה להם האמת הפנימית, והמניעים שלהם הם מניעים חיצוניים, אקראיים, לפעמים הם עושים כך ולפעמים הם עושים אחרת, הכל לפי מה שמזדמן ומתחשק באותו רגע, והשאלה החינוכית הגדולה היא כיצד לייצר בהם מוטיבציה לפעול בצורה מסודרת ושיטתית כדי שיוכלו להתקדם ולהתחנך בדרך הרצויה. התשובה היא ע”י יצירת מוטיבציה חיצונית – אם תלמד תקבל פרס, ואם תתנהג יפה תקבל כך. בסופו של דבר שניהם ילמדו, רק שאצל אחד הסיבה היא פנימית ואמיתית – בגלל שהוא רוצה ללמוד, ואצל השני זה בגלל שהוא רוצה את הפרס, אך המטרה היא שהמוטיבציה החיצונית תהפך להרגל ובכך לייצר לו מוטיבציה פנימית, ואז גם בלא פרסים ועידוד חיצוני הוא ימשיך בדרך. יצחק רואה שבנו עשיו אינו הולך בדרכו – חסרה לו מוטיבציה פנימית, ולכן הוא רוצה לתת לעשיו את הברכות, ע”י הברכות תהיה לעשיו מוטיבציה חיצונית ללכת בדרך הנכונה ואולי כך יעשה לו הדבר להרגל, ומה יש בברכות – ‘ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, יעבדוך עמים ישתחוו לך לאומים הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך אורריך ארור ומברכיך ברוך’ – עולם ומלאו, כ”ז אם עשיו ילך בדרכו של יצחק. אבל רבקה מתנגדת – היא סבורה שמה שלא באמת בא מהאדם עצמו, אינו שווה הרבה, לא שווה לבזבז את הברכות על עשיו, עדיף לתמרץ איתם את יעקב שהולך בדרך הנכונה. Yakov30075@gmail.com

– פרשת תולדות – ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו (בראשית כה, כד) יצחק ורבקה מתפללים יחד כדי להפקד בזרע של קיימא – ‘לנוכח אשתו’, והקב”ה פוקד אותם, אבל רק בזכות תפלתו של יצחק ולא בזכות תפלתה של רבקה – ‘ויעתר לו ה”. ומסביר רש”י שהסיבה לכך שהקב”ה נעתר ליצחק ולא לרבקה ‘שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, לפיכן לו ולא לה’. ונשאלת השאלה, הרי ודאי מעלתו של צדיק בן רשע גדולה יותר ממעלתו של צדיק בן צדיק, צדיק בן צדיק נולד בבית ספוג בתורה ויראת שמים ומנערותו חינכו אותו לכך ולכן לא פלא שהוא יצא צדיק, לעומתו צדיק בן רשע, פילס לעצמו דרך נגד הוריו ובני משפחתו, נגד החינוך שבו הוא התחנך, הוא היה צריך ליצור לעצמו מערכת ערכים חדשה ולעצב מחדש את כל תפיסת הטוב והרע שלו, ניקח לדוגמא את אברהם ויצחק, הדעת נותנת שמעלתו של אברהם גדולה משל יצחק, שהרי אברהם גילה את אלוקיו לבדו ואילו יצחק למד מאביו על אלוקיו. אך ביאור הדבר הוא כך, בטבע האדם שכאשר הוא מתפעל מאיזה משהו כל מעשיו ורצונותיו מתפעלים יחד איתו, אדם שחוזר בתשובה או גר שמגלה את דת האמת, כשהוא מגלה את האמת הכל נעשה אצלו באמת ובלב שלם כיון שהוא חי את המציאות שזו האמת, והדבר מתבטא גם בהתלהבות שלו בכל מעשה שהוא עושה, וגם בכך שאם יש לו איזה פיתוי שעומד בדרכו יותר קל לו לוותר עליו, מכיון שהאמת חיה כעת ממש מול עיניו, אבל לאחר שעובר זמן והוא מתרגל להוויתו החדשה, ההתלהבות דועכת ולכן הוא יותר קרוב להכשל בדברים שבתחלה לא דיברו אליו כלל. וזהו גם ההבדל בין צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע, צדיק בן רשע אמנם גילה את הכל לבד, אבל בגלל שהוא גילה את הכל לבד האמת מול עיניו ולכן יותר קל לו להיות צדיק, אבל צדיק בן צדיק נולד במקום הזה, אין לו את ההתלהבות של ההתחלה ואין לו את ההתלהבות של מי שגילה את האמת בעצמו, ואם בכל זאת הוא מצליח להיות צדיק ולהשתוות לראשון, ודאי שמעלתו יותר גדולה, ומשום כך תפלתו נשמעת יותר. Yakov30075@gmail.com

– פרשת חיי שרה – ישאל כל אחד את עצמו מהם המעלות שיתייחד בהם אברהם, כמובן שהוא היה אחד האנשים המושלמים ביותר שהיו בבריאה מאז ומעולם, ובתור שכזה אפשר להרחיב עליו מאוד ולהפליג בשבחו, על קצה המזלג  אפשר לומר שהוא היה הראשון שגילה את הקב”ה בעצמו והיה המאמין הראשון בא-ל אחד, לא די שהוא עצמו הגיע להכרה הזו, אלא הוא השתדל להנחיל אותה לכל סביבתו, הוא גם היה מכניס אורחים ובעל חסד ידוע, ובכל הדברים האלה הוא התייחד בזמן שהכפירה שלטה בכיפה, ובאזור מגוריו שליד סדום המילה חסד היתה מילה מגונה, בנוסף הוא עמד בעשרה נסיונות קשים ביותר בהצלחה, זהו תמצית ההספד שהיינו מצפים לשמוע על אברהם אבינו. וכיצד התורה מספידה אותו? ‘ויגוע וימות אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו’ (בראשית כה, ח), השבח היחיד שהתורה מתארת בו את אברהם ‘בשיבה טובה זקן ושבע’. ופירש הרמב”ן: ‘שבע – כל משאלות לו ושבע כל טובה… והוא סיפור חסדי ה’ בצדיקים ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות כענין שנאמר בהם ‘תאוות ליבו נתת לו’ (תהלים כג, ג) ולא כמו שנאמר בשאר האנשים ‘אוהב כסף לא ישבע כסף’. המעלה החשובה ביותר שיכולה להיות לאדם היא בכך שיאמרו עליו שהוא שבע, הוא מרגיש מלאות ואינו חסר דבר, מעלה זו מציינת מיד את סולם השאיפות של האדם, אדם שכל העת פוזל לסביבתו ומתעניין במה שיש לשני ועדיין אין לו, מרגיש חסר, וגם כשהוא מת חצי תאוותו עדיין אינה בידו, אבל אדם שהמבט שלו אינו כלפי חוץ אלא כלפי פנים, הוא אינו מסתכל על מה שיש לשני אלא על מה שיש לו, הוא אדם ששמח בחלקו – אדם שבע. וכשהאדם מסתכל פנימה, הדבר מעיד גם על שאר מעלותיו שהם מעלות אמיתיות, ובכך שהתורה מספידה את אברהם ומספרת שהוא היה ‘זקן ושבע’ אנחנו לומדים שגם את שאר מעשיו הוא עשה אך ורק בגלל רצון פנימי ולא בגלל כל מיני חשבונות אחרים, של כיצד מסתכלים עליו ומה אומרים עליו. Yakov30075@gmail.com

– פרשת וירא – ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וילדו… וה’ פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה’ לשרה כאשר דבר (בראשית כ, יז ואילך) כעונש על כך שאבימלך לקח אליו את שרה אשת אברהם, הכה הקב”ה אותו ואת ביתו ולא יכלו נשותיו ללדת, אבימלך מתחנן על נפשו לפני המלאך שנגלה אליו בחלום, והמלאך מודיע לו שלאחר שהוא יחזיר את שרה לאברהם, יתפלל עליו אברהם והוא ונשותיו יתרפאו. וכך מספרת התורה: מיד אחר שהוחזרה שרה אל אברהם, התפלל אברהם לה’ שירפא את בית אבימלך, כתוצאה מכך נרפאו נשותיו וילדו. ומיד לאחר מכן מספרת התורה שגם שרה אשת אברהם נפקדה בבן, בגיל תשעים, לאחר שנים ארוכות של עקרות. האם יש קשר בין פקידתן של נשות אבימלך לבין פקידתה של שרה, האם פקידתן היתה תנאי לפקידת שרה, הרי כבר קודם לכן נשלח לשרה מלאך שהודיע לה שהיא עתידה ללדת בן, והקב”ה אף הבטיח כך לאברהם במפורש? וכך מבאר זאת האור החיים הקדוש: ‘כי תפלתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה’ מצוה שסגולתה שיפקד ובזה נתקיימה הבטחתו… כי כשירצה ה’ להיטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת’ – אברהם אבינו עשה חסד עם אבימלך כשהתפלל עליו ועל נשיו, ולא סתם התגלגל מעשה זה אל אברהם, אלא שכיון שהגיע השעה לקיים את ההבטחה שהבטיחו ה’ בבן, היה אברהם צריך זכות לכך, וזימן לו הקב”ה מצות חסד שיגמול עם אבימלך בכך שהוא יפקד בבן, כך שבשכר זה מדה כנגד מדה תפקד גם שרה בבן. כמה מצוות מתגלגלות לפתחנו באקראי ואיננו שמים אל לבנו? מי יודע אם הקבצן שדפק בבוקר על חלון הרכב לא נשלח במיוחד כדי לזכות אותי במצות חסד שבסגולתה יעשה עמי הקב”ה חסד, מי יודע אם השכן חמוץ הפנים שעבר מולי היום לא נשלח במיוחד כדי שהאיר לו פנים ואשמח אותו בכמה מילים טובות, כדי שבשכר זה הקב”ה ישמח אותי. Yakov30075@gmail.com

– פרשת וירא – עקדת יצחק היה הנסיון הגדול ביותר שהעביר הקב”ה את אברהם אבינו כדי לנסותו הילך בדרכיו אם לא, בנסיון זה עמדו גם האב וגם הבן בהצלחה, אברהם עקד את בנו אהובו ע”ג המזבח, ולא שת לבו לכול התקוות שהלכו והתנפצו לנגד עניו ע”ג מזבח האבנים – ‘כי ביצחק יקרא לך זרע’, ‘לזרעך אתן את הארץ הזאת’ – לאחר שכבר התיאש אברהם מלראות זרע של קיימא משרה אמנו נולד לו יצחק בנס פלאי ממש, וכעת בהיות זקן מופלג הוא עומד לשוחטו ע”ג המזבח ביודעו שבכך הוא מאבד את כל שאר ההבטחות שהבטיחו הקב”ה. וגם יצחק שלא היה ילד צעיר עולה על המזבח ללא היסוס לקיים את מצוות הקב”ה ופושט את צווארו לשחיטה, והכל באהבה ובשמחה. אכן נסיון נורא, רק מלהעלותו על הדעת עוברת צמרמורת בלב, הקשר עם הקב”ה לאחר כזה נסיון הוא ודאי קשר חזק ואמיץ מאוד. ונשאלת השאלה, במה התייחדו אברהם העוקד ויצחק הנעקד, הרי במהלך כל הדורות, היו אלפי יהודים שמסרו עצמם למות על קידוש השם, והיו בתוכם גם מקרים שהאב הרג את בנו במו ידיו כדי שלא ישתמד, וכל זה על קדושת שמו יתברך. בשונה מאברהם ששמע את הציווי מהקב”ה בעצמו, והדבר היה ברור לו כשמש בצהריים שהוא צריך לעשותו, הם לא שמעו את הציווי מהקב”ה בעצמו ועשו זאת בגלל שכך מצווה תורתו הקדושה, ובכל זאת לא פקפקו כלל ועשו את המעשה וקדשו את שמו יתברך. א”כ במה גדול כ”כ מעשהו ונסיונו של אברהם יותר מהנסיון של אותם קדושים שמסרו עצמם ובניהם על קידוש ה’ במהלך הדורות. ביאור הדברים כך הוא: אברהם אבינו היה ראשון המאמינים שהיה מוכן לשחוט את בנו ולקדש את ה’ ויצחק היה ראשון המאמינים שפשט את צווארו לשחיטה, במעשה מיוחד זה טבעו אברהם ויצחק בכל הדורות הבאים אחריהם את כח הגבורה היהודית הזאת, שבה יכול אדם להתגבר על יצר החיים הטבעי כדי למות על קידוש ה’, אם הם לא היו עושים זאת גם לנו לא היה כח לעשות זאת. זאת מעלתם, בהם אף אחד לא טבע את הגבורה הזאת, הם בעצמם יצרו אותה בכך שכופפו כל רצון עצמי שהיה בהם מול רצונו של הקב”ה. כשיהודי בתקופת האינקוויזציה מסר את נפשו, היה לו יותר קל משום שלא הוא המציא את הדבר אלא זה כבר היה טבוע בו מאז עדקת יצחק. Yakov30075@gmail.com

– פרשת וירא – וירא אליו ה’ באלוני מורה והוא יושב פתח האהל כחום היום (בראשית יח, א) אברהם אבינו בן תשעים ותשע שנה, זקן מופלג לכל הדעות, שלושה ימים לאחר שעשה ברית מילה, במזג אויר קיצוני של שרב עד שאנשים אינם יוצאים החוצה כלל, במקום שישב בביתו ויחלים מהניתוח הוא יושב מחוץ לביתו בשמש הקופחת וממתין, למה הוא ממתין? לאורחים. מצוות הכנסת אורחים חשובה היא, ובעיני אברהם שהוא עמוד החסד היא חשובה עד מאוד, אבל גם מצוות צריך לקיים עם הגיון, במצבו הגופני ודאי שהוא היה צריך לנוח בתוך הבית במקום מוצל, וגם אם נניח שעדיין הוא כל כך חושק ורוצה שיבואו אורחים בצל קורתו, עדיין אין בזה שום הגיון. שהרי התורה מספרת לנו שלא היו אנשים בחוץ כלל, עד שהקב”ה היה צריך לשלוח שלושה מלאכים כדי שלאברהם יהיו אורחים והוא יכנס לביתו. מה הענין לעשות חסד כשאין מי שזקוק לו? מהתנהגות זו של אברהם אבינו אנחנו לומדים עד כמה צריך להיות רצונו של היהודי חזק במצוות ה’, יש מצבים שבהם האדם פטור מקיום המצוות, לעיתים אדם חולה, לעיתים אין לו אפשרות כלכלית, לעיתים בני המשפחה מפריעים לו – ישנם הרבה סיבות שיכולות למנוע מהאדם את קיום המצוות, במצב הזה מתברר לנו עד כמה הוא מחובר למצוות ועד כמה הם חסרות לו, יש והאדם אומר לעצמו ‘טוב, אני פטור, מה אני יכול לעשות’ ואז הוא מתנהג כמו גוי שאינו חייב במצוות, אבל יש והוא מצטער על כך מאוד, ואומר לעצמו ‘אז מה אם אני פטור, אני אנסה בכל דרך לקיים את המצווה, אני כ”כ אוהב אותה וקשור אליה’, אדם כזה מתנהג אחרת מהראשון, נראה עליו שהוא רוצה לקיים את המצווה והדבר נמנע ממנו ממש בעל כורחו והוא אינו מוכן להשלים עם הגזירה. אברהם אבינו אינו מוכן שיעבור עליו יום אחד ללא קיום מצוות הכנסת אורחים, כשהוא זקן וחולה ואין אנשים בנמצא, הוא יושב בחוץ שמא ואולי מישהו כן יצא ביום השרבי הזה החוצה ויהיה אפשר לקיים איתו מצוות הכנסת אורחים, נכון שאין אנשים ונכון שהוא פטור, אבל גם במצב שאי אפשר לקיים את המצווה הוא רוצה להצטער עליה – ומי שבאמת רוצה לקיים את המצווה ומצטער על זה, הקב”ה מזמן לו אותה, כמו שהוא זימן את המלאכים לאברהם. (חובות הלבבות לרבנו בחיי) Yakov30075@gmail.com

אמרו חכמים: בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה – צדקה בממונו גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים צדקה לחיים גמילות חסדים בין לחיים בין למתים (סוכה מט, ב) – למרות שהצדקה חשובה כ”כ עד שנאמר ‘וצדקה תציל ממות’, גמילות חסד גדולה ממנה. ומדוע? בגלל הזמינות שלה, שימו לב שהסיבות שנתנו כאן חז”ל אינן סיבות איכותיות, דהיינו, לא כתוב כאן שגמילות חסדים שווה יותר מן הצדקה, כתוב כאן שגמילות חסדים גדולה יותר משום שישנם יותר אפשרויות לקיים אותה, אפשר לקיים אותה בלי כסף – גם עני יכול לקיימה, ממילא אפשר לקיים אותה גם עם אדם עשיר שממון לא חסר לו, ומשום שהיא לא בהכרח דבר חומרי אפשר לקיים אותה גם עם מת, מה שנקרא בלשוננו ‘חסד של אמת’. האפשרות לעשות צדקה היא אפשרות ממוקדת וספציפית, אבל עם האפשרות לעשות חסד אנחנו נפגשים כל העת, הארת פנים לשני, מילה טובה, טפיחה על השכם, פינוק קטן, פירגון, עזרה בדרך, ויתור, את הרשימה הזו אנחנו פוגשים כל יום בעשרות וריאציות, כל פעם זו הזדמנות לעשות חסד – אפילו כשאין לנו אפשרות כלכלית, ואפילו עם מליארדר – כולם צריכים מילה טובה. yakov30075@gmail.com

– פרשת לך לך – הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו (ישעיה נא, ב) במה מבקש מאיתנו הנביא ישעיה להיות כמו אברהם, הרי אברהם אבינו היה איש אשכולות בכך שהוא כינס בקרבו מעלות רבות – במיוחד בפן החברתי, בביתו ניתן לעוברים והשבים שירות מלונאות חינם אין כסף – אירוח שתיה ולינה, הוא היה ‘אב המון גויים’ ומשום כך היה דואג לעמים שסביבו גם במקרה שהם ממש לא הלכו בדרכו, כפי שהוא דאג לאנשי סדום ועמורה קודם ההפיכה, הוא היה עסוק בפעילות לקרב אנשים לאביהם שבשמים, הוא גילה את הקב”ה לבד בגיל מאוד מוקדם ובכך הוא נחשב ל’מונותאיסט הראשון’ (המאמין הראשון בקל אחד). א”כ באיזה חלק אנחנו צריכים להדמות לאברהם אבינו? התשובה נמצאת בסוף הפסוק: ‘כי אחד קראתיו’ – אנחנו צריכים להדמות אליו בכך שכמו שהוא היה אחד גם אנחנו נהיה אחד, והכוונה אחד היא מיוחד, אדם שמתייחד מסביבתו, לא אדם שמנסה להיות שונה בכל מחיר, אלא אדם שדרכו ברורה לו והוא אינו מושפע מסביבתו, לא מענין אותו מה כולם עושים וגם לא מעניין אותו מה יאמרו עליו, מה שחשוב לו שהוא עושה את מה שהוא יודע שצריך לעשות – משגילה אברהם את אלוקיו הוא האמין בו בכל מחיר, גם כשזרקו אותו לכבשן האש. אברהם אבינו נקרא ‘אברהם העברי’ – ופירשו חז”ל שהכוונה עברי היא משום שהוא היה בעבר אחד וכל העולם היה בעבר האחר, התנהגות כזאת יש לה מחיר חברתי כבד מנשוא, ניתוק, ניכור, חוסר חברה ועוד. אבל כשהאמת ברורה שום דבר לא עומד בפניה. וזה גם מה שמתבקש מאתנו, להיות מיוחדים, דהיינו, להיות מוכנים לכך שלפעמים האמת שלנו לא פופולרית ורוב האנשים בסביבה אינם רואים אותה בעין יפה, ובכל זאת אל לנו לזוז ממנה. Yakov30075@gmail.com

– פרשת לך לך – וירא ה’ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה’ הנראה אליו (בראשית יב, ז) הקב”ה מבשר את אברהם בשתי בשורות, האחת על כך שיהיה לו זרע, והשניה על כך שהארץ הזו היא ירושה לזרעו אחריו. ועל מה אברהם מודה להקב”ה בבנית המזבח, לא על הבשורה שיהיו לו בנים ועל בשורת יורשת הארץ, אברהם אבינו מודה להקב”ה על עצם כך שהוא נגלה אליו, ‘ויבן שם מזבח לה’ הנראה אליו’ – על כך שהוא נראה אליו. וכך מסביר זאת האור החיים הקדוש ‘כוונת הכתוב להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו, כי ה’ נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ והוא לא החשיב בשורת ב’ מעלות טובות לכלום בערך שמחתו בגילוי שכינתו יתברך אליו, לקיים מה שנאמר (תהלים טז) שובע שמחות את פניך‘, הבשורות שהקב”ה בישר את אברהם הם משמחות עד מאוד, אבל יש כאן משהו הרבה יותר משמח, התכלית של כל השמחות היא להתראות עם הקב”ה, ועל כך שמח אברהם. וממשיך האור החיים: וזה אות לבניו כמה מהם אשר הרחיקו חשק הזרע בערך חשק התורה והמצות, וצא ולמד מבן עזאי (יבמות סג:) בטענתו ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה’ – כשאדם מגיע לאהבה מוחלטת להקב”ה ותורתו, הוא מוותר גם על דברים שנראים הכרחיים ובסיסיים ביותר, כל זאת משום שבדרגה גבוהה הוא מבין שישנה רק תכלית אחת והיא קרבת האלוקים. ובדרגות רוחניות מאוד גם דברים שהם מצוות בעצמם כמו ירושת הארץ ובנים לומדי תורה אינם משמחים עוד את אברהם, משום שיש לו דבר הרבה יותר חשוב וגדול שממלא אותו שמחה – קרבת האלוקים. בזאת נוכל להבין מדוע אנשים שמתחזקים ברוחניות, ככל שהם עולים ועולים, כך כל מיני דברים שענינו אותם בעבר והיו גורמים להם שמחה כבר אינם מדברים אליהם, הם פשוט למדו במה צריך לשמוח. Yakov30075@gmail.com

‘ישראל – בישנים רחמנים גומלי חסדים’ (יבמות עט, א). מה ההבדל בין גומל חסדים לרחמן, הרי הגמילות חסד עצמה מוצאה מהרחמים שמתעוררים באדם? ישנם שני סוגים של גמ”ח, ישנה גמילות חסד שנובעת מרחמנות – האדם רואה שלשני חסר ואז מתעורר בו רגש הרחמים והוא רוצה לעזור לזולת, דבר זה הוא כמובן כדי למלאות את חסרונו של השני, אבל הוא גם נועד למלאות את חסרונו של עצמו, כואב לו ומפריע לו, וכדי לפצות על כך הוא ממלא את חסרונו של השני. מאידך, ישנו חסד טהור, חסד שאינו נובע מרגש הרחמים, חבר לעבודה – לא רזה במיוחד – מבקש ממך: ‘תוכל בבקשה בדרכך לעבודה לקנות לי חבילת שוקולד, אני חייב משהו מתוק, כמובן שאשלם לך’, ואתה מתפלץ בתוכך: ‘אפשר לחשוב, שוקלד נהיה אצלו מוצר צריכה בסיסי, כמו לחם, שיעשה כבר דיאטה’ – אתה מערב את השיפוטיות שלך בצורך של השני, כאן כאשר תמלא את מבוקשו ועשה איתו חסד, זה לא מגיע מרגש הרחמנות, כאן אתה צריך לדעת שאם השני ביקש זאת אומרת שהוא צריך, ואם הוא צריך אתה צריך לעזור לו. וישנם מקרים יותר קיצוניים, לדוגמא: בחור התפתה עבור בצע כסף להבריח חבילה, הוא אפי’ לא ידע מה יש בתוכה, הוא רק ידע שהוא יקבל סכום הגון תמורת המעשה, בפועל הוא נתון כעת במעצר וזקוק לעזרה, האינסטינק הראשון לומר: ‘מגיע לו, עכשיו הוא ילמד לא לעשות שטויות’, אבל בפועל הוא צריך עזרה – אחרי שנקלף את התפאורה והרגשות נגלה שיש כאן מישהו שזקוק לעזרה, ואנחנו צריכים לעזור לו בלי לערב את הפרשנות האישית שלנו. Yakov30075@gmail.com

– פרשת נח – ‘ויבן נח מזבח לה’ ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח, וירח ה’ את ריח הניחוח ויאמר ה’ אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי’ (בראשית ח, כ – כא) בצאתו של נח מהתיבה בנה נח מזבח והקריב עליו מכל הבהמה והעוף הטהורים, קרבן זה היה לריח ניחוח לפני ה’, אבל מהתוצאה של הקרבן הזה אנו נהנים עד היום – הקב”ה נשבע שגם אם ישובו בני האדם ויחטאו כבדור המבול, שוב הוא אינו מביא עוד מבול להשמיד את הבריאה. והשבועה הזו שמחזיקה אותנו עד היום, היא בזכות אותו קרבן שהקריב נח, וצריך להבין מה הדבר שהיה כ”כ מיוחד בקרבנו של נח עד שהקב”ה נשבע כזו שבועה? חז”ל מבארים שקרבן זה היה קרבן תודה, נח לא סתם הקריב קרבן אלא הוא בא במעשה זה להודות להקב”ה על שהציל אותו המבול. ונתבונן מעט. אדם שעבר את השואה, ואחר כל התלאות והצרות שעברו עליו הוא מגלה שהוא נותר שריד מכל משפחתו ועיירתו, כל מה שהיה איננו עוד, כל הרכוש שאסף, כל המכרים שהכיר, כל העבר שהיה לו נמחק לבלי שוב. יש לו שתי אפשרויות, יש לו אפשרות לכעוס ולהתמלא מרמור וזה יתקבל בהבנה, אבל אז – חס וחלילה – הוא עלול להגיע למצב של כפירה במי שאמר והיה העולם, ומצד שני יש לו אפשרות להתמלא ברגש הכרת הטוב אין סופי על כך שהקב”ה שמר עליו בכל קורותיו, ודבר זה אדרבה יחזק את הקשר שלו עם הקב”ה. – לנח היו מכרים חברים וידידים, היה לו רכוש שהוא צבר במשך מעל שש מאות שנה של חיים, היו לו זכרונות, וכל זה נמחק במבול, גם התיבה לא היתה לוקסוס – צפיפות, דוחק ודוחס, כל הבריאה כולה משוועת למזון מידיו של נח ובמשך שנה שלימה הוא המשביר לכל, אין רגע אחד של מנוחה. נח יוצא מן התיבה והדבר הראשון שהוא עושה הוא לומר תודה להקב”ה, זהו ריח ניחוח אמיתי אצל הקב”ה, עד שנשבע הקב”ה שיותר לא יביא מבול – מעלתה של הודאה. Yakov30075@gmail.com

– פרשת נח – נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו, ט) ודרשו במדרש (תנחומא) ‘תמים היה בדור המבול, שאילו היה בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו’. והדברים קשים ותמוהים עד מאוד, שהרי כלל ידוע הוא ‘יפתח בדורו כשמואל בדורו’ (ראש השנה כה, ב) דהיינו שלמרות שיפתח היה בתקופת השופטים שבה עמ”י ומנהיגיו לא היו ברמה גבוהה, אין לנו להשוות את יפתח לשמואל שהיה מנהיג ברמה הרבה יותר גבוהה, משום שכל מנהיג נמדד לפי דורו, ומכיון שאת דורו הוא הנהיג בצורה טובה די לנו בזה. וא”כ מדוע אנחנו צריכים להשוות את נח למנהיגים אחרים, די לנו בכך שנדע שבאחד מהדורות היותר גרועים שהיו בהיסטוריה הוא הצדיק תמים. אך ישנו הבדל מהותי בין הנהגתו של נח לבין הנהגת שאר המנהיגים, שניהם חיו בדורות גרועים וירודים עד מאוד, נח חי בדור שנגזרה כליה על כל העולם בגלל שהיו שטופים בעבודה זרה גזל ועריות, וגם אברהם חי בדור ירוד שבו איש לא הכיר ולא עבד את הקב”ה, אבל כאן מסתיים הדמיון, נח לא ניסה להנהיג, הוא לא ניסה לדבר אל בני דורו ולהשפיע עליהם, נח היה צדיק פסיבי – צדיק לעצמו. ואילו אברהם נטע אשל בבאר שבע, ובכל מקום שהלך השפיע והחזיר אנשים למוטב וקירב אותם אל אביהם שבשמים. ונח, לא רק שהוא לא ניסה להשפיע במעשים על בני דורו שישובו בתשובה, אלא הוא גם לא התפלל עליהם, כביכול אמר ‘אם כך רוצה הקב”ה כנראה שכך צריך להיות’, אבל אברהם שבדורו נהפכו סדום ועמורה, לא עבר על כך בשקט, אלא ניסה וניסה לחפש ולהפך בזכותם כדי להצילם. אדם מתוקן, כל אדם בכל דור – אפי’ בדור הגרוע ביותר, צריך שיהיה אכפת לו מבני דורו, הוא צריך לחשוב מה לעשות כדי לתקן אותם, וכיצד להתפלל עליהם. yakov30075@gmail.com

פרשת ברשאית ‘זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם’ (בראשית ה, ב) מדוע נקרא האדם על שם האדמה? ומדוע רק לאחר שהאדם והאשה ביחד – הם נקראים אדם? מהותה של האדמה הוא להוציא מהכוח אל הפועל, אדם יכול להחזיק בידו שקיק עם זרעי עץ האקליפטוס, בזרעים אלה טמונה עוצמה אדירה, בכוחם לגדל עצים כבירים שחיים מאות שנים, או לחלופין שקיק עם זרעים של פרחים מדהימים ביופיים ששוים הון רב, או שקיק אחר שיכול להכיל די זרעים כדי לזרוע פרדס שלם של תפוזים. כל הכוח הזה מרוכז בזרעים הקטנים, אבל הוא רק כוח, איך מוציאים אותו לפועל? צריך לזרוע אותם באדמה, בלי אדמה הם לא שווים כלום, האדמה כשהיא לבדה היא דבר מת ודומם, אבל בכוחה להוציא מהכוח אל הפועל, ובכוח הזה היא מחייה את כל הבריאה, כל המזון שאנו צורכים מגיע מן האדמה ע”י שהיא מוציאה מהכוח אל הפועל. משום כך נקרא האדם על שמה של האדמה, גם לאדם נתנו כוחות רבים, והעבודה המוטלת עליו היא להוציא מהכוח אל הפועל, ניתנו לו כוחות גשמיים כדי שיוכל לחיות בעולם הזה בצורה טובה, וניתנו לו גם כוחות רוחניים כדי שהוא יוכל למלא את יעודו. כל אלה הם רק בגדר כוחות, והעבודה שלו היא להוציא אותם אל הפועל. ולמה רק כאשר האדם יחד עם האשה הם נקראים אדם? משום שזו הצורה המושלמת להוציא מהכוח אל הפועל, נכון שהאיש והאשה יש להם יכולת להוציא מהכוח אל הפועל גם כשהם לבד, אבל כאשר הם נשואים, הפעולה הזו נעשית בצורה מושלמת, כאשר כל אחד ממלא את חלקו מתפנה השני לבצע את המוטל עליו. ולכן התורה מתארת את קריאת השם ‘אדם’ כברכה שהקב”ה ברך אותם – ‘ויברך אותם ויקרא שמם אדם’. Yakov30075@gmail.com

– פרשת בראשית – ‘ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו כי לקח אותו אלוקים’ (בראשית ה, כד) ופירש רש”י ‘צדיק היה וקל בדעתו לשוב ולהרשיע לפיכך מהר הקב”ה לסלקו ולהמיתו קודם זמנו’. חנוך היה איש צדיק, מדקדק עם קונו ועושה רצונו, גומל חסדים ומאיר פנים לכל, ובכ”ז הוא מת בחצי ימיו, ומה הבריות דברו בלויה שלו: ‘תראו את חנוך, לא עזרו לו כל מעשיו הטובים, איך הקב”ה עשה את זה למשפחה שלו?’ – ומה מלמדנו רש”י: תמיד ישנו הסבר נוסף שהצופה מן הצד אינו רואה, במקרה הזה, דוקא בגלל שחנוך היה צדיק והקב”ה רצה שישאר בצדקותו הוא לקח אותו מהעולם טרם זמנו. ‘ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת’ (בראשית ה, לב) ופירש רש”י ‘א”ר יודן מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות? אמר הקדוש ברוך הוא אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תבות הרבה, כבש את מעיינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול’. נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, ובכ”ז לקח לו זמן פי חמש משאר בני דורו כדי לזכות לפרי בטן, חמש מאות שנה שנח צדיק הדור מסתובב אצל רופאים, עושה סגולות נותן צדקה ומתפלל, כל זה כדי לזכות ולהפקד בפרי בטן, ושום דבר לא מועיל לו, היתכן? כן! דוקא בגלל שהוא צדיק הקב”ה לא רוצה לצער אותו, לא בכך שבניו אם יהיו רשעים יטבעו במים, ולא בכך שאם יהיו צדיקים יצטרך לבנות תיבות הרבה – כל העיכוב והצער שהיו מנת חלקו של נוח, היו כדי למנוע צער עוד יותר גדול. מה למדנו? שגם כשאנחנו בטוחים שראינו הכל ואנחנו יודעים הכל, תמיד ישנו צד נסתר שאנחנו לא רואים אותו, ולכן אל לנו לשפוט את מראה עינינו, ודבר אחד תמיד נזכור ‘כל מה שעושה הקב”ה לטובה הוא עושה’ – גם אם זה לא נראה לנו. Yakov30075@gmail.com

– פרשת בראשית – ‘ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו’ (בראשית א, כז) במה דומה האדם האפסי הארצי והמוגבל, לאלוקים? ומדוע הוא נברא בצלם אלוקים ולא בצלם י-ה- ו-ה ? מהו פירוש השם ‘אלוקים’, כתב השולחן ערוך (חלק וארח חיים סימן ה סעיף א) ‘יכוין בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו”ד ה”א שהיה והוה ויהיה, ובהזכירו אלהים, יכוין: שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כלם’. שם הויה הוא תיאורו העצמי של הקב”ה, כביכול הוא שמו הפרטי, ‘היה הוה ויהיה’ – נצחי, אין שום דבר בבריאה שאפשר לתאר אותו במילים הללו. מאידך שם אלוקים, הוא תיאור לבעל כוח. גם הדיינים נקראו אלוקים, כמו שאומרת התורה ‘אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור’, וגם שאר המלכים השולטים על הגויים מכונים ג”כ בשם אלוקים, וזאת משום ששם זה בא לתאר מי שהוא בעל כוח ושליטה, הבעל כוח הגדול ביותר הוא הקב”ה, אבל ישנם עוד בעלי כוח קטנים שמכונים בשם אלוקים. כשהתורה באה לתאר את רצונו של הקב”ה בבריאת האדם היא מתארת זאת כרצון לברוא בעל כוח, ולכן מדת אלוקים שהיא הכוח אומרת ‘נעשה אדם בצלמנו כדמותינו’ שיהיה גם הוא בעל כוח, וכך גם התוצאה ‘בצלם אלוקים ברא אותו’. ולאיזה כוח הכוונה? כוח פוליטי? כוח כלכלי? כוח צבאי? מסביר ר’ חיים מוולוז’ין בספרו נפש החיים (ש”א פ”ג) ‘זהו ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים גו’. כי בצלם אלקים עשה וגו’. שכמו שהוא יתברך שמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם. ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כחות ועולמות עפ”י כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש כפי שרשו העליון של מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כאלו הוא ג”כ הבעל כח שלהם כביכול’. – האדם, כל אדם, הוא בעל כח עצום, למעשה אנחנו נמצאים בתאטרון בובות, לא בצד של הבובות אלא בצד של המושך בחוטים, בכל מעשה שלנו, טוב או רע אנחנו מושכים בחוטים, בונים והורסים, משפצים ומקלקלים בכל מיני מקומות. תשתדל לבנות ולשפר, ותזהר לא לקלקל ולהרוס. Yakov30075@gmail.com

 – שמחת תורה –  החג שבא מיד לאחר שבעת ימי חג הסוכות הוא יום שמיני עצרת, יום זה קרוי בפי כל ‘שמחת תורה’ על שום שביום זה סידרו חז”ל שנסיים את סדר קריאת פרשיות התורה של שבת, וביום זה אנו חוגגים כל שנה מסיבת סיום על סיום התורה, ועל כך השמחה הגדולה. וצריך לשאול, מה ראו חכמים על ככה ומה הגיע אליהם שקבעו את סיום התורה ליום שמיני עצרת דוקא, המבלי אין ימים נוספים במעגל השנה שראוי לסיים בהם את התורה, חג השבועות למשל שהוא יום שניתנה בו תורה, מן הראוי היה שבו יסיימו את התורה? מה עוד שלימדונו חז”ל ש’אין מערבין שמחה בשמחה’, ומטעם זה אסור לישא אשה ביו”ט, א”כ היה ראוי ששמחת סיום התורה לא תהיה ביום שכבר יש בו יו”ט של שמיני עצרת? והדברים יתבארו בדברי המדרש (ילקוט שמעוני), המדרש מסביר מדוע בשונה משאר ימי חג הסוכות שקדמו לו שבהם הקריבו שבעים פרים, ביום שמיני עצרת מקריבים רק פר אחד – ‘וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב”ה ואומרים זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו, אמר ר’ אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב”ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך, אמר רבי יצחק בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך ב’ תרי ך’ עשרים’. ישנם שתי צורות לשמוח, אפשר לשמוח ביום, כמו שאנחנו שמחים בפסח מצד שביום זה יצאנו ממצרים וכמו שאנו שמחים בפורים משום שביום זה נצלנו מהמן הרשע, וכשעובר היום חלפה לה גם השמחה משום שהיום הוא הגורם, אבל אפשר לשמוח בהקב”ה, וכיצד שמחים בה’? שמחים בתורתו, יום שמיני עצרת התייחד בכך שהשמחה אינה מצד היום אלא מצד הקב”ה, והפירוש המעשי של אותה שמחה הוא לשמוח בתורה שנתן לנו הקב”ה. משום כך קבעו חכמים שהשמחה לגומרה של תורה תהיה ביום זה, משום שמצד עצם היום אנחנו צריכים לשמוח בתורה, ומשום כך אין כאן חשש לערב שמחה בשמחה, משום שאלו אינן שתי שמחות – זוהי אותה שמחה ממש. Yakov30075@gmail.com

– חג הסוכות – ארבעת המינים מסמלים ארבעה שכבות בעם ישראל: האתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח, רומז לצדיקים שיש בהם גם טעם שזה תורה, וגם ריח שזה מעשים טובים. הלולב שבא מעץ הדקל שהתמרים גדלים בו, יש בו רק טעם ולא ריח, והוא רומז לאותם שיש בהם רק תורה בלא מעשים טובים. ההדס שיש בו רק ריח, רומז לאותם שיש בהם רק מעשים טובים בלא ריח. ואילו הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, רומזת לאותו חלק בעם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. (ע”פ ויקרא רבה ל, יב) את כל המינים הללו אוגדים יחד ומצמידים להם את האתרוג, לרמוז לנו שעם ישראל על כל חלקיו צריך להיות אגוד וקשור זה בזה. והסיבה לכך היא שכולנו בנים לעם אחד וכולנו באותו סירה, כאשר הסירה עולה על הגלים כולם עולים ביחד, וכאשר הסירה יורדת כולם יורדים יחד, כאשר ישנה סערה בים וכאשר יש זעזועים ונענועים כולם מזדעזעים ומתנענעים יחד, כמו שקורה בזמן שמנענעים את הלולב שכל המינים עולים ויורדים יחד, וכשזה קורה לנו, כל העם ביחד צריך להתפלל לה’ ולזעוק: ‘אנא ה’ הושיעה נא’. Yakov30075@gmail.com

חג הסוכות כמה ניסים ארעו לאבותינו במדבר? מפורסמים שלושה ניסים, המן ירד להם במשך ארבעים שנה כדי להזין אותם, הסלע הוציא להם מים במשך ארבעים שנה כדי להרוות אותם, וענני כבוד ליוו אותם במשך ארבעים שנה כדי לסלול לפניהם את הדרך ולהגן עליהם מפני צר ואויב. א”כ, נשאלת השאלה מדוע דוקא לנס ענני הכבוד ציוותה התורה שנעשה זכרון בדמות מצוות סוכה ולא לשאר הניסים? מסביר ר’ צדוק הכהן מלובלין שיש הבדל מהותי בין נס ענני הכבוד לבין נס הבאר והמן, נס הבאר והמן היו ניסים לשעתם, ניסים אלו אינם אלא לדור המדבר שהיה במקום שאינו מיושב והיה זקוק לנס כדי שיוכל להתקיים, נסים אלו אינם שייכים לעם ישראל לדורותיו מכיון שהוא נמצא במקום יישוב ופרנסתו באה לו כדרך הטבע. אבל נס ענני הכבוד הוא נס שעמ”י זקוק לו כל העת, גם כשהוא נמצא במקום יישוב, וגם כיום בעת המודרנית עדיין הוא זקוק לנס הזה. הסיבה לכך היא שענני הכבוד נועדו כדי להבדיל ולהגביה את עם ישראל משאר האומות, הבדלה זו היא גם הבדלה ורוממות שעם ישראל מתבדל ומתייחד משאר האומות, וגם הגנה, ע”י ענני הכבוד היה עמ”י מוגן ושמור מההתנכלויות של העמים שהוא עבר בסביבתם. לנס זה זקוק עם ישראל לדורות  – במשך כל הדורות כשעמ”י סובל מנחת זרועם של אומות העולם המתנכלים לו, מלווה אותו מצות הסוכה ומזכירה לו, שכאז כן היום, הקב”ה מסוכך ושומר עליו. מסיבה זו התורה מצווה על ישיבת הסוכה בצורה שונה מהצורה בה היא מצוה על שאר החגים, בשאר החגים הציווי הוא ‘למען תזכור את יום צאתך ממצריים’ – טעם המצווה הוא כדי שנזכור את יציאת מצריים. אבל בסוכות הציווי הוא ‘כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים’ – בגלל שאז ישבנו גם היום נשב, לא כדי שנזכור, אלא מאותה סיבה שאז ישבנו בסוכות כדי להגן עלינו מאומות העולם, כך אנו צריכים לשבת גם עכשיו. מהסיבה הזו אנחנו מבקשים בכל יוסף ‘ופרוס עלינו סוכת שלומיך והגן בעדינו’, באף תפילה איננו מבקשים באר ומן, אבל סוכה – הגנה, אנחנו מבקשים גם מבקשים, משום שאנו זקוקים כל העת להגנה של הקב”ה. Yakov30075@gmail.com

– חג הסוכות – ‘הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל’ (מתוך תפילת ערבית) מדוע הסוכה נקראת ‘סוכת שלום’ ולא סתם סוכה? והאם יש קשר בין סוכה זו שאנו מתפללים עליה כל השנה, לסוכה שאנו יושבים בה בחג הסוכות? אחד מהביטויים העמוקים של הסוכה הוא השיויון, אין עניים ואין עשירים, כולם יוצאים מבתיהם, משאירים מאחור את הבית הדל או המפואר שיש להם ועוברים למשך שבוע לגור בסוכה, והסוכה – ככל שהעשיר יפאר אותה היא עדיין נשארת ‘דירת עראי’, הגג דק ומחורר, השמש חודרת בעדו ביום והרוח והקור בלילה, ואם השכנים מלמעלה לא נזהרים אז גם מים נכנסים פנימה, כמה שהיא תהיה מאובזרת היא צריכה לעמוד בתנאי אחד, גג עראי ולא גג קבוע. ולא בכדי, כשאנו מתארים את אחר מהצרכים הבסיסיים של האדם אנו אומרים ‘אין לו קורת גג לראשו’, תיאור הדירה אינו בקירותיה, אלא בקירוי שהיא מעניקה לחוסה בצילה וזהו עיקרה של הדירה, ובחג הסוכות כולם שווים וחוסים תחת אותה קורת גג. היציאה מהבית לסוכה נועדה לתת לאדם מעט הרגשה של גלות כדי שלא יגבה לבו בעת האסיף כשהוא רואה את יבוליו מצליחים ופרנסתו מתברכת, אבל היא גם נועדה לתת לו הרגשה של שיויון עם שאר אחיו. דבר זה מתקשר באופן נפלא עם מצווה אחרת שיש לנו בחג הסוכות, כידוע המשילו חז”ל את מצות ארבעת המינים לעם ישראל על כל חלקיו, האתרוג שהוא המובחר שבמינים משום שיש לו גם טעם וגם ריח טוב, נמשל לצדיקים שיש להם תורה שהיא טעם ומעשים טובים שהם ריח. ההדס שיש בו רק ריח טוב ואין בו טעם נמשל ליהודי שעושה מעשים טובים אבל אין בו תורה. הלולב שבענפי עצו גדלים התמרים שיש בהם טעם ולא ריח נמשלו ללומדי תורה שאין בהם מעשים טובים, ואילו הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח נמשלה לאנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ואת כל אלה יחד אנחנו צריכים לקחת ולאגוד ולקשור יחד, ולכן, כל חלקי עם ישראל מהחשובים ביותר שנמשלו לאתרוג ועד הפשוטים ביותר שנמשלו לערבה צריכים להיות יחד. אם כך, שבחג זה אנחנו משווים את כל חלקי עם ישראל וקושרים ואוגדים אותם יחד, כך שעם ישראל הוא בשלמותו, מובן מדוע אנחנו מתפללים לסוכת שלום, שהרי הסוכה מבטאת את השלמות וההשלמה בין כל חלקי עם ישראל. ולא יפלא איפה, שהסוכה היא זכר לענני כבוד שישראל זכו להם בזכותו של אהרון הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ובזכות אותם עננים זכינו למצות זוכה שמשלימה בינינו. Yakov30075gmail.com

– ערב יום כיפור – אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה (ראש השנה טז, ב) למתי שייך מאמר זה, לראש השנה או ליום הכיפורים? לצדיקים ורשעים הוא שייך בראש השנה, ולבינונים הוא שייך ביום כיפור, ומכיון שאמרו חכמים שאנו נחשבים לבינונים, אנו צריכים לעיין במאמר זה כעת – קודם יום כיפור. כתוב כאן, שיום הכיפורים הוא בעיקר יומם של הבינונים משום שביום זה נחתם דינם, אם זכו, הם נחתמים לחיים. ומסביר הרמב”ם ש’זכו’ הכוונה שזכו לעשות תשובה. וצריך להבין, הרי מהו בנוני? אדם שבספרים שלו יש מחצה עבירות ומחצה מצוות. א”כ מדוע שלא נייעץ לו לעשות מצוה אחת נוספת ובזה הוא יוכרע לזכות. הוא יוכל להוסיף ולתת צדקה, או להדר בכיבוד הורים, שהרי מה שחסר לו זו מצווה אחת קטנה, ובמהרה יטה כף זכויותו והוא יהפך לצדיק. ומדוע ביאר הרמב”ם שדוקא תשובה היא זו שתכריע אותו לכף זכות. אמנם, כ”ז קשה אם ‘בינוני’ הכוונה לאדם שכמות המצוות והעבירות שלו היא שווה בשווה, שאז החיסרון הוא חיסרון כמותי ובאמת חסרה לו רק מצוה אחת כדי להטות את הכף, אבל אנחנו נבאר שהחיסרון הוא חיסרון איכותי ומשכך לא יועיל לעשות עוד מצוות. וכך הם דברי הגמרא במס’ ברכות (סא, ב) ‘רבי יוסי הגלילי אומר: צדיקים יצר טוב שופטן… רשעים – יצר רע שופטן… בינונים – זה וזה שופטן… אמר רבא: כגון אנו בינונים’, ביאור הדברים: לכולם יש גם יצר טוב וגם יצר רע, השאלה היא מי שולט, אצל הצדיק השופט והמושל הוא היצר הטוב, וכאשר מגיע לפתחו דבר לעשותו, הוא מכריע והוא קובע, מאידך אצל הרשע הקובע הוא היצר הרע, ואילו אצל הבינוני, שניהם, גם היצר הטוב וגם היצר הרע קובעים ושופטים האם לעשות ומה לעשות, בכל מעשה ומעשה שהוא עושה מעורבים גם היצר הטוב וגם היצר הרע. זאת אומרת שהחיסרון של הבינוני אינו בעברות שלו אלא במצוות שלו,  גם כשהוא קונה אתרוג מהודר, האתרוג אמנם מהודר אבל המצוה לא, משום שאמנם מצד אחד היצר הטוב שיכנע לקנות אותו כדי להדר במצוה, אבל היצר הרע שיכנע אותו לקנותו כדי שהוא יוכל להתגאות באזני חבריו באתרוג. כשהוא לומד תורה היצר הטוב תורם את חלקו בכך שיש כאן רצון אמיתי ללמוד תורה ולהדבק בה’, ואילו היצר הרע תורם את חלקו בכך שהוא משכנע אותו ללמוד כדי

– עשרת ימי תשובה – ‘אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון – למי שעובר על פשע’ (ראש השנה יז ע”א) ופירש רש”י: המעביר על מדותיו – שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו, ומניח מדותיו והולך לו, מעבירין לו על כל פשעיו – אין מדת הדין מדקדקת אחריהן, אלא מנחתן והולכת. החידוש בדברי רש”י שהריוח של המעביר על מדותיו אינו משום שמרחמים עליו בשמים, אלא שמדת הדין היא זו שאינה מוותרת, דהיינו שהמעביר על מדותיו ומוותר לחברו מגיע לו בדין שיוותרו לו, הוא יכול לדרוש ולתבוע את זה. ההבדל ברור – שני אנשים דופקים אצלך בדלת ושניהם מבקשים כסף, ההבדל בצורה, האחד דופק דפיקות עזות על הדלת ודורש את הכסף בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, והשני דופק דפיקות קלות ומבקש את בקשתו כעני בפתח. הראשון שליח של הוצאה לפועל או חברת גביה, את הכסף שהוא תובע הוא תובע בדין ולכן גם לא כדאי לך לסרב לו, השני בא לבקש תרומה, הוא מבקש רחמים, תלוי ברצונך אם תתן וכמה תתן. כשאתה מוותר לשני, גם מדת הדין תסכים שצריך לוותר לך. Yakov30075@gmail.com

ערב יום הכיפורים ‘אבינו מלכנו! החזירנו בתשובה שלמה לפניך’. אתה לא מתבייש? אתה גם מלכלך וגם מבקש שינקו אחריך. אתה לא מתבייש? אתה גם חוטא וגם מבקש שיחזירו אותך בתשובה? איך בכלל אפשר להמציא כזו בקשה? אמנם כך כתב הרבינו יונה בספרו שערי תשובה (א, א) ‘והתבאר בתורה, כי יעזור ה’ לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר (דברים ל, ב): “ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך”. ואומר בגוף הענין (דברים ל, ו): “ומל ה’ את לבבך ואת לבב זרעך” – להשיג אהבתו’. נכון, אדם שלכלך צריך לנקות אחריו, אבל מה אם הוא ילד קטן שאין בו את האחריות לנקות אחריו, את האחריות הזו מגלה אביו שבא ומנקה במקום בנו. וגם כאשר הילד הקטן מלכלך פנימה בתוך ביתו של האב, גם אז למרות שהבן מלכלך לאב האב אינו מעניש את בנו משום שהוא יודע שהוא רק ילד קטן שעדיין אינו מבין, והאב עצמו מנקה במקומו. יש אנשים שמבינים שצריך לחזור בתשובה, הם מעוררים את עצמם ומנסים לשפר ומתקדמים בקצב שלהם, אבל יש אנשים שאין להם שכל לחזור בתשובה, הם לא מבינים למי הם חטאו הם לא מבינים מה הם חטאו, והם גם לא מבינים מהו הכח שלהם. למי הם חטאו? לאבא שלהם. מי יחזיר אותם בתשובה? אבא שלהם שיודע שאין בהם דעת לעשות את הצעד הזה לבד. אבל באמת שכולנו מבקשים ממנו שיחזיר אותנו בתשובה, משום שגם מי שכן עושה תשובה יודע שזה כאין וכאפס לעומת מה שהם צריכים לעשות, ומבקש ממנו יתברך שיחזיר גם אותו בתשובה. אולי אפשר לתמצת זאת במשפט אחד: ‘אבינו מלכנו זכור כי עפר אנחנו’. נו, באמת, מה כבר אפשר לדרוש מעפר? נראה שזו הסיבה שללא הודעה מוקדמת נדלקים אנשים באור התשובה, וכמו משום מקום נחה עליהם רוח טהרה ממרום שמאירה אותם באור יקרות, לפתע, זעיר כאן זעיר שם רואים אותם צצים בשמירת המצוות ברמה כזו או אחרת, במקומות הכי לא צפויים, במשפחות הכי לא צפויות, בלי שום סיבה נראית לעין. זו באה בכיסוי ראשה, זה בא לו בתפיליו, ואלה באים בשמירת השבת. ובקרב כולם מפעמת לה רוח טהרה שמימית שבאה ממרום. YAKOV30075@GMAIL.COM

– ערב ראש השנה – ‘א”ר יצחק כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא’ (דברים יא, יב) מראשית השנה מרשית כתיב ועד אחרית סופה שיש לה אחרית’ (תלמוד בבלי, ראש השנה, טז, ב) ופירש רש”י ‘שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש‘. לשון הפסוק הוא: ‘ארץ אשר ה’ אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה’ אלוקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה’, מכאן למדו חכמים שהיום הראשון של השנה שהוא ראש השנה, הוא יום דין לכל השנה, וממנו הקב”ה משקיף על כל השנה מה יארע בה, הטוב אם רע. ומכך שכתבה התורה ‘רשית’ בכתיב חסר, למד ר’ יצחק שהסגולה לכך שבתחילת השנה תתברך כל השנה היא ע”י שנתפלל בראש השנה כמו רשים ועניים. למעשה, ענין זה אינו קשור דוקא לראש השנה, אלא כל תפלה ותפלה בכל השנה כולה צריכה להיות בהרגשה זו, כמו שאמר דוד המלך בתהילים ‘תפלה לעני כי יעטוף’, האם רק העני מתפלל והעשיר אינו מתפלל? אך ודאי שאין הכוונה כלל לעוני ממוני, אלא שצורת התפלה תהיה כעני, גם עשיר גדול כשהוא מתפלל צריך להתפלל כמו עני, כאילו אין לו כלום. ונשאלת השאלה: מה הענין? מדוע שהעשיר לא ירגיש כמו עשיר והעני ירגיש כמו עני, מדוע בזמן התפילה כולם צריכים להתפלל כעניים? ביאור הדבר: מה שמונע מהאדם להתעורר ולשוב בתשובה ולחזק את בדקיו ומעשיו, זו ההרגשה ‘שאין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה’, מנהג העולם שהעשירים ממשיכים להיות עשירים ומורישים את עושרם לבניהם אחריהם, גם הבן של הרופא הרבה פעמים הוא רופא, ובד”כ התוכניות יוצאות אל הפועל… ואם כך, אין משהו שמעורר את האדם לשוב בתשובה, הרי הכל בסדר, יש ילדים בריאים יש שלום בית, חשבון הבנק כבר נמצא בפלוס הרבה זמן ולא מזמן נפלה איזו ירושה גדולה. ולכן אדם שנמצא בהצלחתו בד”כ תפלתו אינה בהתעוררות משום שהוא אינו חסר דבר, הוא לא מעלה על דעתו שאולי כל מה שיש לו מחר כבר לא יהיה שלו, אבל אדם שיש לו קשיים בפרנסה, או שבנו חולה או שיצא צו עיקול על ביתו, והוא חי בהרגשה שמי יודע מה ילד יום, תפלתו בוקעת רקיעים בהתעוררות גדולה משום שהוא מרגיש שחייו מונחים על כף המאזניים. אבל האמת שגם אצל העשיר הכל יכול להשתנות ברגע. ולכן לימדונו חכמים שכל אדם כשהוא מתפלל צריך להתפלל כעני – ‘כדלים וכרשים דפקנו דלתיך רחום וחנון’. הרגשה זאת צריכה להיות למתפלל בכל תפלה כל השנה, משום שכל מהותה של התפלה היא להתפל ולהתלות בהקב”ה, וזה יכול לבוא רק על ידי הרגשה אמיתית שהכל זמני וגם מה שיש כבר הוא

ראש השנה אם כך, שראש השנה הוא יום דין ומשפט, כיצד אפשר לשמוח בראש השנה ולעשות סעודת יום טוב, ובכלל איך אפשר לקרוא ליום הזה ‘יום טוב’? מסביר ספר החינוך (מצוה שיא) ‘ומשרשי מצות המועד הזה, שהיה מחסדי האל על ברואיו לפקוד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה, כדי שלא יתרבו העוונות ויהיה מקום לכפרה, והוא רב חסד מטה כלפי חסד, וכיון שהם מועטים מעביר עליהן. ואם אולי יש בהם עוונות שצריכין מירוק, נפרע מהם מעט מעט, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [ע”ז ד’ ע”א] אוהבו נפרע ממנו מעט מעט. ואם לא יפקדם עד זמן רב, יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כלייה חלילה’. – ראש השנה הוא מתנה לפושעים ומתנה לאנושות, מתנה לפושעים שקודם שתתמלא סאת עוונותם יבוא יום ראש השנה, וימחוק את מה שאפשר למחוק, ויעניש על מה שצריך. ‘אתה לא באמת רוצה שירכזו לך את הכל למשפט אחד, בגלל שמכזה משפט אין סיכוי שתצא. תחשוב על עבריין תנועה שמגיע למשפט על עבירה אחת, ותחשוב עליו כשהוא מגיע למשפט עם מאה עבירות. אין לו סיכוי… לא רק את הרישיון ישללו לו, ישללו אותו בעצמו’. וממשיך ספר החינוך ‘נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיותו במנין מועדי השנה היקרים. ואולם מהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה, וזהו ענין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבור כל אחד תוקף יצרו ויתנחם על מעשיו הרעים’. – יום ראש השנה הוא יום פרדוקסלי, מצד אחד צריך לשמוח בו משום שללא יום זה שבו הקב”ה מנקה אותנו מי יודע אם היינו עומדים בדין, ומשום כך הוא קרוי יום טוב ואנו עושים בו סעודה ושמחים ושרים בו, מאידך אנחנו שמחים בו פחות משאר ימים טובים, ואף הבגדים שאנו לובשים צריכים להיות פחות מהודרים מבגדי שאר החגים, גם סדר התפלה מושפע מכך, ואף שבכל המועדים אנו אומרים הלל בראש השנה לא אומרים הלל. התיאור המתאים ביותר להרגשה שאנו צריכים להרגיש ביום כזה, הוא מה שדוד המלך אומר בתהלים (ב, יא) ‘עבדו את ה’ יראה וגילו ברעדה’, תגילו ותשמחו מתוך רעדה ופחד. איך אפשר? כשמבינים את המשמעות הכפולה של ראש השנה, מרגישים פחד עצום מפני המשפט, ומרגישים גם שמחה גדולה על כך שיש לנו את היום הזה. סיבה נוספת מדוע אנו שמחים ביום זה, היא משום שאנו סמוכים ובטוחים שאחרי שעשינו תשובה והשתדלנו להתקרב אליו כמה שביכולתנו, הקב”ה ידון אותנו לכף זכות, נצא זכאים בדין ונזכה לשנה טובה ומבורכת. yakov30075@gmail.com

ראש השנה שולחן חג ערוך בטוב טעם, הסכו”ם המבהיק המונח בצידי צלחות חרסינה יקרות מחזיר את האור שפורץ מהנברשת המהודרת התלויה בתקרה, ריח קל של דגים אפויים בחלל האויר, תבשילי בשר מיוחדים בנגיעות דבש, יינות לבנים קלים לפתוח את התאבון, יינות אדומים משובחים כדי לפנות עוד קצת מקום, ליקר רימונים מיקב בוטיק לקינוח. ועל הכל מאהיל זר פרחים ענק ויפהפה שכמו נופל מהתקרה, אה… אין עוד חג כמו ראש השנה, אין כמו ארוחת חג משובחת כדי לתת סימן טוב לשנה שבפתח. זהו שלא, אם הזכרונות שלך מראש השנה הוא רק התיאור האמור לעיל או משהו בסגנון… אתה בבעיה גדולה, כנראה לא קלטת באיזה ‘ברוך’ אתה נמצא, ובאיזה בוץ שקעת. ‘בארבעה פרקים העולם נידון… בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם’ (מסכת ראש השנה טז, א), ראש השנה הוא יום דין, ביום זה אתה עומד למשפט, וזהו אינו משפט עם ביורוקרטיה, ודחיות, ואף עו”ד לא יוכל להשיג דחיה, וגם השופט לעולם אינו חולה. תמיד תמיד, מאז ומעולם ולעולם, נערך המשפט הזה פעם אחת בשנה, הזמנות לבית המשפט לא ישלחו משום שהתאריך ידוע לכל – א’ תשרי. גם המיקום קבוע – בית דין של מעלה. וגם השופט קבוע – הקב”ה בכבודו ובעצמו – ‘מלך יושב על כסא דין’. גם הנידונים הם אותם נידונים מידי שנה, אותם הנידונים של השנה שעברה נידונים השנה, וידונו גם בשנה הבאה, והתירוצים גם הם אותם תירוצים. ועל מה הם נידונים – במקרה הטוב על השנה שניתנה להם, כיצד הם ניצלו אותה. ובמקרה הרע על דברים שעשו והיה עדיף שלא יעשו. גם בפסק הדין לעולם אין עיכוב, ביום הכיפורים מוזמנים כולם לשמוע את גזר הדין והעונש או השכר שבצידו, וההוצאה לפועל, הלא היא מסירת הפתקים לממונים על הביצוע היא באופן קבוע ביום האחרון של חג הסוכות – יום הושענה רבה. נראה שרוב האנשים לא קיבלו בחייהם הזמנה לבית משפט, אבל הרוב שלא קיבלו יכולים לשאול את המעט שכן קיבלו מה ההרגשה, מה ההרגשה לדעת שמעשים שעשית עומדים לבחינה, פחד ורעד, ואחר כך מגיעים לבית המשפט, ושם מגלים ‘עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים’, מתברר שמצלמות האבטחה ראו אותך בשעת מעשה, אבל לא רק את המעשה שבגינו הוזמנת, אלא הם מראות כעת עוד הרבה מעשים שלא חלמת שאחרים יצפו בהם, וגם מכשירי ההקלטה הקליטו את הנאמר, והכל מתומלל ומונח לפני השופט, מתברר שישנם המון המון מעשים שעשית ובכלל שכחת מהם, שכעת אתה נשפט עליהם, מה תעשה? מה תעשה? מה שבטוח לא תעשה זו סעודה מפוארת עם

– פרשת נצבים – ‘כל ישראל ערבים’ זו לא רק סיסמה עם ניחוח ישראלי, זו מציאות אמיתית, מציאות שבדרך כלל מוצגת כמעלה איכותית שיש בה רק זכות וריוח – אחריות ציבורית, ערבות הדדית, החזרת שבויים כמעט בכל מחיר, דאגה ועזרה ליהודים שנמצאים בסוף העולם רק בגלל שהם יהודים. אבל ‘כל ישראל ערבים’ זו גם חובה ואחריות גדולה, אחריות שכולם יתנהגו ויחיו בצורה נכונה, ואם חלילה מישהו סטה מהדרך, לנסות ולהשיב אותו חזרה, אחריות לקרב אחים טועים במה שאפשר, אחריות לכל יהודי באשר הוא שיש לי יכולת להשפיע עליו להיות יותר טוב. ואם לא? אם אני חי לעצמי באמונתי ובדרכי הנכונה, אבל אני לא דואג לאחים הטועים, אני נדרש לשלם על כך מחיר אישי, כאילו אני בעצמי שותף לדרכם הרעה. ממש כאילו חתמתי לו ערבות להלוואה בבנק, כשהוא לא עומד בהתחייבות ולא משלם, למי הבנק פונה? אלי חותם הערבות. כך כשיהודי עובר על רצון ה’, כל יהודי חתם ערבות עם אותו יהודי, וכעת ה’ פונה לכל יהודי שיעשה את מה שהוא יכול לעשות כדי לתקן את המעוות. ומה יקרה אם תראה את אותו אחד שחתמת לו ערבות מתנהל בצורה לא אחראית מבחינה כספית, הרי לא תתבייש להעיר לו על כך מכיון שגם אתה וגם הוא יודעים שבסוף הנזק יכול להתגלגל עליך, ומה אם אתה רואה אותו עובר על רצון בוראו? גם כאן זה יכול להתגלגל עליך! אך מתי היה אותו מעמד חתימה? זהו המעמד שבו פותחת פרשת נצבים (דברים כט, ט) ‘אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימך. לעברך בברית ה’ אלהיך ובאלתו…’. וכך מבאר זאת האור החיים הקדוש: ‘כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה’ ויהיו נתפסים זה בעד זה’. מהסיבה הזו מסדרת התורה את סדר העוברים בברית לפי סדר חשיבותם בסדר יורד, שלא הרי יכולת השכנוע וההשפעה של ראש שבט כהשפעתו של אחד מזקני העם, ולא הרי השפעת השוטר כסתם איש ישראל, וכן על זה הדרך, מי שיכול להשפיע יותר יש לו יותר אחריות, אבל כולם כולם נכנסים לערבות הזו, גם הגרים וחוטבי העצים –  גם הם ערבים ביחד עם גדולי הדור. ואיך עושים זאת? קודם כל בדוגמא אישית, וגם בהסברה נעימה, ולפעמים כשצריך וזה יכול להועיל גם בצורה תקיפה. המעשה של השני אכפת לנו – כי הוא פוגע בנו. חתמנו ערבות! yakov30075@gmail.com

‘ויעבר ה’ על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם… אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כרת ברית‘ (בבלי, ראש השנה יז, ב) – משה רבינו ביקש מהקב”ה שיראה לו את כבודו, והקב”ה מודיע לו שהוא לא יוכל לראות את כבודו, משום ש’לא יראני האדם וחי’, מה שכן, הוא מגלה לו את מידותיו, וגילוי זה אינו בא רק לענות על רצונו של משה ‘לראות’ את הקב”ה, שמתברר כעת שאפילו הוא בדרגתו הגדולה אינו יכול להשיג את הקב”ה אלא רק דרך מידותיו וההנהגה שבה הוא מתנהג עם בריותיו, אלא גילוי זה הוא גם סדר תפלה  – שבכל פעם שעם ישראל נמצא בצרה הוא אומר אותו, וע”י זה מתעוררים רחמיו של הקב”ה. והנה אמירת י”ג מידות מצויה בכמה מהנוסחים בכל ימי השנה יום יום, אבל בפרט בימים אלו –  ימי הרחמים והסליחות – אנו פוגשים אותם הרבה, דבר שמלמד שהם חלק עיקרי בבקשת הרחמים מהקב”ה. א”כ, לא נמנע מלשאול, מדוע זה רואים אנו שהרבה פעמים אומרים י”ג מידות ולא נענים, ואם היתה זו תפלה סתם, היתה זו שאלה קטנה, אבל כאשר זו תפלה שאת הנוסח שלה גילה הקב”ה בכבודו ובעצמו למשה רבינו, ונאמר עליה שברית כרותה לה שאינה חוזרת ריקם, כיצד זה חוזרת היא ריקם? בתשובת שאלה זו כתב הפלא יועץ: ‘כי כוונת ‘יעשו לפני כסדר הזה’, אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המדות שלמד הקדוש ברוך הוא למשה, שהוא ‘אל רחום וחנון’, דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה‘ – הקב”ה אמר למשה: ‘כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה’, לא כתוב ‘יאמרו’, כתוב ‘יעשו’, וכיצד עושים את י”ג מידות? מתנהגים בהם! אמירתם של י”ג מידות היא לא רק כדי לעורר רחמי שמים, אלא כדי לעורר את רחמנו, כדי שנתנהג גם אנחנו במידותיו של הקב”ה ‘מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון’, וממילא, אחרי שאנחנו נתנהג כך, מדה כנגד מידה גם איתנו יתנהגו כך מהשמים. Yakov30075@gmail.com

פירוש המילה ‘תשובה’ הוא ‘לשוב’, אדם עזב משהו והוא חוזר אליו, במקרה זה האדם עזב את הדרך הישרה וירד לרעות בשדות זרים, הוא אינו הולך עוד בדרך סלולה, השדה, לעיתים זרועה ולעיתים מלאה אבנים ומהמורות, ההליכה בה אינה נוחה, גם הכיוון כבר אינו ברור, ההליכה בה אקראית, פעם לכאן ופעם לשם, פעם ההליכה נוחה בכיון מסויים ופעם היא נוחה בכיון אחר, ובעיקר חסרה המטרה, המטרה שבתחילת הדרך היתה ברורה, המטרה שעמדה בגאון בקצה הדרך, כבר אינה עומדת עוד מול העינים. כעת כשהוא ‘חוזר בתשובה’, האדם שב משוטטותו האקראית בשדות אל דרך המלך המובילה אל המלך, הדרך סלולה, ברורה, וגם המטרה – להגיע אל המלך, ניצבת לה בגאון בקצה הדרך ובולטת היא לעין כל הנוהרים אליה. ומתי הוא הזמן לחזור בתשובה? כל השנה! כל פעם ופעם שהאדם חוטא צריך הוא לעשות תשובה על חטאו, אבל הזמן המיוחד והמסוגל לכך הוא בימים הנוראים. ושוב עומד לו האדם ומתעורר ומתרגש ומתקרב ומקבל, מקבל על עצמו שהשנה הבאה תהיה שונה מהשנה הקודמת, ששוב יתרחק הוא מא’ ב’ וג’ שמפריעים לו בעבודת ה’ שלו, ושוב ישתדל הוא להקפיד על ד’ ה’ וו’ שהוא התרשל בהם. ושוב נזכר הוא באותו מעמד משנה הקודמת ומהשנה שקדמה לקודמת, גם אז הוא עמד כך, במעמד סליחות מרגש, דמעות הסליחה והחרטה סימאו את עיניו בעוד הציבור זועק ‘אל מלך יושב על כסא רחמים’, וקיבל על עצמו ש’שוב לא עוד’, הוא הבטיח לעצמו נאמנה שהוא יהיה לאיש אחר, ומה נשאר מזה? שנה שלימה חוצצת בינו לבין אותו מעמד, ובמבט לאחור הוא נאנח, ‘מה שווה התשובה שלי אם היא אינה שווה את הטישו שאני מקנח בו את דמעות החרטה’, שוב חוזר הוא לאותה נקודת התחלה, וחוזר חלילה. אם זכרונו אינו בוגד בו ובענין זה הוא מעדיף שהוא יבגוד בו, כך זה היה בכל השנים, תמיד היתה התעוררות אמיתית, מלאת רגש, עם דמעות, כזו שהוא היה בטוח שכעת זה אמיתי וזה באמת בא ממנו, ושוב התברר לו שדבר לא השתנה. מהי תשובה? ואיך עושים אותה? האכזבה ממעשה התשובה נובעת מכך שהאדם מתאכזב מעצמו, ומשכך הוא מגיע לרפיון ידיים ואומר לעצמו ‘חלש אני ואיני יכול באמת לחזור בתשובה’, אבל האמת היא שמצוות התשובה לא ניתנה למלאכים אלא לבני אדם, ומכך נסיק שאם נראה לנו שאיננו יכולים לעמוד בה כנראה שאיננו מבינים מהי התשובה. דרך התשובה בה צועד האדם כל חייו דומה לגרם מדרגות, לא עם מאה או אלף מדרגות, אלא גרם עם מליוני מדרגות, בכל שעה ובכל דקה של חייו עומד הוא על מדרגה אחרת, כל מעשה שקונה שביתה ומשפיע על נפשו, גורם לו

– פרשת כי תבוא – את ה’ האמרת היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומשפטיו ומצוותיו ולשמוע בקולו (דברים כו, יז) פירוש המילה ‘האמרת’ הוא: ‘הגדלת’ – ‘את ה’ הגדלת היום’, כמו שבערבית ‘אמיר’ הוא כינוי לאדם חשוב. ויש לשאול: מדוע את ה’ האמרת? ומדוע דוקא היום? מסביר האור החיים הקדוש: פסוק זה מתחבר לדבריו של משה רבינו בתחילת הפרשה ‘והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלהיך נותן לך וירישתה וישבתה בה…’, – ביום שתבוא אל הארץ ותירש אותה ותשב בה, באותו זמן יתקיים ‘את ה’ האמרת היום’, משום שיהודי שיושב בארץ ישראל מגדל וממליך עליו את הקב”ה למלך. ומדוע? הרי יהודי ממליך את הקב”ה בכל מקום שהוא נמצא בעולם, בכל מקום הוא עבד לה’ וה’ מלכו, וגם עמ”י קודם שנכנסו לארץ אי אפשר לשער את הקרבה שהיתה להם להקב”ה, אחרי שהוציאם ממצריים ונתן להם את התורה, והוליכם במדבר ודאג להם במשך ארבעים שנה, לכאורה אחרי כל זה הם היו בפיסגה מבחינת הקשר עם הקב”ה, ומה נוסף להם בכניסתם לארץ שעליו אומר להם משה רבנו ‘את ה’ האמרת היום להיות לו לעם סגולה’? אומרת הגמ’ במסכת כתובות: ‘כל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה‘, סיבת הדבר היא משום, שארץ ישראל היא תחת שליטה ישירה והשגחה פרטית של הקב”ה, כמו שאמרה התורה ‘ארץ אשר תמיד עיני ה’ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה’, בשונה מארצות הגויים שאינם תחת השגחה ישירה אלא תחת השגחה של מלאכיהם ושריהם של האומות. מטעם זה הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה משום שהוא קרוב יותר, כל זה כמובן חוץ מהמעלות הגדולות שיש למי שגר בא”י בקיום מצוות התלויות בארץ. Yakov30075@gmail.com  

– פרשת כי תבוא – והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלהיך נותן לך נחלה וירישתה וישבתה בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה’ אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלוקיך לשכן שמו שם… וענית ואמרת… (דברים כו) לאחר מסע כיבושים של הגייסות העבריים הקדמונים שנמשך שבע שנים, בראשותם של יהושוע מנהיג העל ואליעזר הכהן הגדול, מסע כיבוש מדהים שבו גורשו מן הארץ עשרות מלכים ונסיכים שמשלו על ערים בצורות ומוכנות למלחמה, מסע בו טיהרו הגייסות כמעט לגמרי את הארץ מהכנעניים שישבו בה מקודם ונחלו הצלחה וניצחון מוחץ בכל הקרבות, העיתונים מלאים בפרשנויות על הצורות בהן הצליחו להפיל את האויב בפח, ומהן אסטרטגיות המלחמה שבהן נוהל הקרב, השלל העצום מחולק בין אנשי הצבא והעם, ומידי זמן קצר מתבשר העם שברוב כשרונם של המפקדים הבכירים נפלה עוד אחת מערי האויב. כיצד מרגיש העם? כיצד מרגישים החיילים המנצחים? אי אפשר שהם לא יתמלאו בתחושת גאוה ובטחון, ‘הנה, אם הצלחנו בכזו קלות לכבוש את הארץ סימן הדבר שאנו מעצמה צבאית, חכמים אנו ונבונים משאר האומות, ואין לנו לסמוך על איש אלא על עצמנו בלבד’. ואז נקצרים השדות, והיבולים נאספים אל האסמים, ותחושת הבטחון מרקיעה שחקים, גם מזון וגם מדינה עצמאית ככל העמים – ‘לא חסר לנו כלום’. – ‘כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה’. בדיוק בגלל החשש הזה, מצוה הקב”ה את העם במצוות ביכורים, מה כוללת המצוה? ‘ולקחת מראשית כל פרי האדמה’ – את החלק המבכר שבשדות ובפרדסים. ולא מכל השדות והפרדסים, אלא מהמובחרים שבהם, מאותם שנשתבחה בהם הארץ והם פסגת היבול, צריך להביא אל הכהן, הביכורים הם הפירות הראשונים שהנצו בשדה, כמה עמל ויזע השקיע החקלאי, וכמה שמח הוא לראות את הניצנים הראשונים מלבלבים להם, מעשה ההבאה גם הוא אינו עובר בצורה חלקה, ישנו מה שנקרא ‘וידוי ביכורים’, וידוי מלשון הודאה בפה, האדם המביא את ביכורי שדהו אל הכהן, צריך לספר לכהן בפיו את כל הקורות את העם עד בואם לארץ: ‘ארמי אובד אבי’ – הנסיונות של לבן הארמי לאבד את יעקב אבינו. ‘וירד מצריימה ויגר שם במתי מעט’ – גרים מועטים בארץ לא להם. ‘ויהי שם לגוי גדול עצום ורב’ – גידול לא טבעי. ‘וירעו אותנו המצרים ויענונו’ – צרות ושיעבוד. ‘ונצעק אל ה’ אלהי אבותינו וישמע ה’ את קולנו’ – כל מה שהצלחנו להחלץ מהם זה רק בזכות הקב”ה שעמד לנו. ‘ויביאנו אל המקום הזה’ – הקב”ה הוא זה שהביא אותנו לכאן, לא הצבא ולא המפקדים ולא תוכניות המגירה הצבאיות. ‘ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר

נפלה ההחלטה, בין התקיעה לתרועה, בנגינת הפיוט ‘עוקד והנעקד’ או בתפילת ‘ונתנה תוקף קדושת היום’, גמלה בלבנו ההחלטה – ‘עושים תשובה’, חרדת הדין וגודל קדושת המעמד עשו את שלהם ולב האבן החל להזדעזע קמעה עד שנראו בו סימני שברון ראשונים, שאולי דרכם תחלחל פנימה התשובה, ועתה, בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים שבהם הקב”ה קרוב אלינו מתמיד, כמו שכתוב ‘קראוהו בהיותו קרוב’, פונים אנו באופן מעשי אל מצוות התשובה. אבל מאיפה מתחילים? הלא אם נתחיל לפרוט את מעשינו וחובותינו, יכלה הזמן והמה לא יכלו, וכמעט שלא מצאנו ידינו ורגלינו במעשה התשובה. עד שבא ר’ ישראל סלנטר (אגרת ח’) ‘אבי תנועת המוסר’ וגילה דבר את אוזנינו: ‘ראוי לו לשב שיתחיל את מעשה התשובה מהעבירות הקלות’. ונבאר: כלל ידוע הוא בתורת השכר והעונש ש’לפום צערא אגרא’ – כגודל הצער שבהמנעות מן החטא כך גודל השכר לעתיד לבוא, וא”כ מה משפטו של מי שהצטער מאוד מאוד ולכן עבר עבירה, עונשו מועט מעונשו של מי שלא הצטער כלל ועבר עבירה, שלא הרי מי שנתנסה בנסיון קשה ומר ולא עמד בו, שיותר ראוי להתחשב בו מאשר מי שברגל גסה ובזלזול עבר עבירה, ואילו רק היה שם אל לבו והיה נזהר יותר היה נמנע ממנה. א”כ, למדנו כלל גדול, המעשים הקטנים, שהסיבה שנכשלים בהם היא משום שלא מחשיבים אותם, ואין קושי גדול בקיומם, הם בדיוק אותם מעשים שמנפחים את גודלה של החבילה השחורה שלנו, ומכבידים את כף המאזניים לכיון הלא נכון. שהרי הטענה קמה וגם ניצבת, והזעקה עולה מאליה לפני האדם, מדוע נכשלת? סתם, טיפת מחשבה מעט שימת לב, הרי אפי’ היצר הרע לא מפתה בכאלה עבירות, בקלות יכלת להמנע מהם ולא נמנעת, ולכן כל מעשה קטן כזה, גדול הוא עד מאוד למעלה ומכביד מאוד לרעה, רק בגלל שבקלות היה אפשר המנע ממנו. חשבונות שמים אין אנו יודעים, וחשבון חובותיו וזכויותיו של אדם אינו נידון אלא בדעת אל עליון, וכל אחד לעצמו יודע במה גדול אצלו הניסיון ובמה קטן, אך ניגש רגע ונתבונן, כמה פעמים נכשלים אנו, בברכה לבטלה או בברכה שאינה צריכה, באכילה בלי ברכה, בדיבור לשון הרע גם כאשר לא היתה לנו כל הנאה – סתם מתוך הרגל, – ‘מה זו כבר אכילה בלי ברכה? ואז מה עם ברכתי פעמיים בלא משים?’ דוקא הזלזול הוא זה שמגלה לנו שבקלות יכלנו להמנע, ומשכך משקלה של עבירה כזאת יכול להיות חמור אף יותר ממשקלו של חילול שבת של אדם שמכור לעישון שלא עמד בנסיון. שמירת שבת, שהמחלל אותה כמומר לכל התורה, משקלה בדין שמים יכול להיות קטן ממשקלה של עבירה קטנה שנעשית מתוך הרגל ובקלות אפשר

– פרשת כי תצא – ‘שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים’ (דברים כב, ז) כל דבר שנעשה עמנו בגלל מעשנו נעשה ‘מדה כנגד מדה’, בין אם עשינו טוב השכר שאנו מקבלים הוא כך, ובין אם עשינו רע העונש שאנו מקבלים הוא כך. וא”כ, מה ‘המדה כנגד מדה’ במצוות שילוח הקן, האדם שולח את האם ובזכות זה זוכה לאריכות ימים, מה הקשר? המתבונן במצוות שילוח הקן יראה שהקב”ה ציוה אותנו בה כדי שלא יכחד מין העופות, משום שאם בכל פעם שההיינו מוצאים קן היינו לוקחים את כל המשפחה, גם את האם וגם את הבנים, היה מין העופות מצטמצם ואף נכחד, ולכן נצטוונו שלא נוכל אף פעם לקחת את כל המשפחה, נוכל לקחת או את האם לבדה, או את האפרוחים לבדם, וגם זאת נוכל לעשות רק שלא בפני האם, דבר זה מלמד את האדם שגם מין הבהמות והחיות נמצא בהשגחתו יתברך שחפץ בקיומם, (לא בהשגחה פרטית אלא בהשגחה כללית). וכאשר האדם מקיים מצוה זו ומפנים את ענין ההשגחה שיש על כל הברואים, הוא זוכה שמדה כנגד מדה הקב”ה משגיח עליו לטובה כמו שהשגיח הוא בעצמו לטובה על ברואיו של הקב”ה, וכמו שהוא קיים והאריך את ימיו של אותו מין ממנו לקח ביצים או גוזלים בכך שהוא לא לקח את שני הדורות, כך הקב”ה מקיים אותו ומאריך את ימיו – מדה כנגד מדה. (ע”פ ספר החינוך) Yakov30075@gmail.com

לשם מה באמת נתקנה התפלה, לדבקות בה’ או לסיפוק צרכיו של האדם? וכך מסביר זאת הרמח”ל: בעולם הזה שמתנהל בדרך הטבע צריך האדם להשיג את פרנסתו ומזונו ע”י עמל ועבודה, ככל שהאדם יותר שוקע בעבודה כך הוא נהיה יותר חומרני ויותר בהמי, ולאט לאט הוא מאבד את הקשר עם ה’, הסיבה לכך היא שכשהוא עובד מתפתחת אצלו ההרגשה, שבעבודתו תלויה פרנסתו, ‘אם אוסיף שעה בעבודה ארויח יותר, אם העדר מהעבודה ארויח פחות’, ראשו מתמלא במחשבות ותוכניות כיצד לשפר את משכורתו, אולי להחליף עבודה, אולי ללמוד תואר נוסף שישדרג לו את השכר, אם הוא עובד חיוני הוא חושב לאיים בהתפטרות אם לא יעלו את שכרו, כללו של דבר: מתפתחת אצלו ההרגשה שפרנסתו נובעת מעבודתו. כדי למנוע את המצב הזה קבע הקב”ה שלא ירד לעולם שפע, וצרכיו של האדם לא יתמלאו בלא תפלה, וככל שיתפללו יותר כך ירד יותר שפע, וכדי שהשפע ירד כל יום וכל היום קבעו להתפלל כל יום שלוש פעמים, וממילא כשהאדם מתפלל קורים שתי דברים: גם יורד השפע לעולם ומתמלאים צרכיו של האדם, וגם יש פחות חשש שהאדם יהפך לחומרי וגשמי בעקבות עבודתו, כיון שכל יומו ועבודתו מלוות בתפלה שבה הוא מודה ואומר בפה מלא שצרכיו יכולים להתמלאות רק על ידי ה’. בבוקר עוד קודם לכתו לעבודה הוא פותח את היום בתפלת שחרית, בתפלה זו הוא מודה שהכל מה’ וכך הוא מתחבר להקדוש ברוך הוא, באמצע העבודה ישנה הפסקה לתפלת מנחה – עוד תזכורת לכך שהכל מה’, וגם בלילה לאחר העבודה – תפלת ערבית, לחזור ולסכם שלמרות כל המאמץ שהתאמצנו כל היום להרויח ולפרנס, אנחנו יודעים שהכל ממנו והכל תלוי בו ובתפלה שלנו אליו. Yakov30075@gmail.com

 – חודש אלול –  ואתנפל לפני ה’ כראשונה ארבעים יום – שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה’ אולי אכפרה. באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בכ”ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י, א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד, כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה… (רש”י דברים ט, יח) בדברי רש”י אלה אפשר לראות את המקור לכך שחודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, חודש אלול ועשרת ימי תשובה הבאים אחריו מהווים ביחד ארבעים ימי רצון, והסיבה לכך שהם ימי רצון היא משום שבזמן זה התרצה הקב”ה למשה על חטא העגל ושב ונתן לישראל את הלוחות בפעם השניה. ועדיין, מדוע דוקא ארבעים יום? מהי סגולתו של מספר זה לתשובה וכפרה? מתברר שמנין זה חוזר על עצמו הרבה בדברי חז”ל, ומשמעותם אחת היא, יצירה ובריאה של דבר חדש, החוטא השב בתשובה הוא הוא יצירה חדשה לפני הקב”ה, ודבר זה מתהווה בשיעור זמן של ארבעים. כך מצאנו שאמרו חכמים שיצירת הוולד שהיא הוויה חדשה, היא בארבעים יום. בדור המבול, מספרת התורה שהמים ירדו ארבעים יום, כ”ז כדי להשמיד את היקום החוטא ולנקותו כדי ליצור בריאה חדשה ומתוקנת. העובר על איסור כרת צריך להתענות ארבעים תעניות (ואם הוא חלש צריך לפדות אותם). ארבעים יום התפלל משה רבינו כדי שיתכפר החטא לעמ”י. וארבעים יום הוא היה צריך להתכונן כל פעם כדי להוריד את הלוחות. וגם אנחנו, בעומדנו בתחילת חודש אלול, מתכוננים לבוא אל החיתום ביום הקדוש – יום כיפורים, כבריאה חדשה שזה עתה נוצרה, כשאנו נקיים מכל חטא, על ידי שנזכה בימים אלו לתשובה שלימה בעזרת ה’. Yakov30075@gmail.com

– פרשת שופטים –  כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה’ אלוהיך. נביא מקרבך מאחיך יקים לך ה’ אלוהיך אליו תשמעון (דברים יח, יד) אם התורה היתה אוסרת על האדם לדעת את העתידות היה מובן האיסור לפנות למעוננים וקוסמים, אבל מכיון שהתורה לא אוסרת לדעת את העתידות, שהרי מותר לדרוש את העתיד אצל הנביא, והתורה הרחיקה אותנו רק מידיעת העתיד אצל המעונן והקוסם, נשאלת השאלה מה משנה כיצד ידע האדם את מה שעתיד לבוא עליו? אם ע”י שמעונן וקוסם יאמר לו, או שנביא יאמר לו? – ישנו הבדל מהותי בין ידיעת העתיד ע”י נביא לבין ידיעתו ע”י קוסם ומעונן, קוסם ומעונן אומר את המציאות שהוא רואה בטבע, ומה שהוא רואה זה מה שהוא אומר לאדם שבא אליו, דבר זה נכון וצודק למי שנמצא תחת ממשלת המזל והטבע, שהם אומות העולם – מה שהקוסם רואה ואומר זה מה שיהיה. לעומת האומות עם ישראל אינו תחת ממשלת הטבע, מה שהקוסם רואה אינו בתוקף משום שהוא יכול להשתנות כל העת, מכיון שהמזל הוא מתחת לישראל, כמו שאמרו חכמים ‘אין מזל לישראל’, א”כ הסיבה שלא לפנות לקוסם ומעונן היא משום שלדבריו לגבי היהודי אין תוקף, לא משום שהוא משקר, אלא משום שהדברים שהוא רואה לגבי היהודי נתונים כל הזמן לשינויים ואינם קבועים. מי כן יאמר ליהודי את העתיד? הנביא, כשהנביא מספר את העתיד הוא לא בא למלאות את יצר הסקרנות של האדם לגבי עתידו, אלא הוא בא כדי להשיבו בתשובה, גילוי העתיד הוא כדי שהאדם יזוב בתשובה בהווה, נכון שהעתיד יכול להשתנות, אבל בדיוק זה מה שאומר הנביא, תשנה את דרכך ותיטיב אותם, ועל ידי זה ישתנה גם העתיד לבוא עליך. דוגמא לדבר הוא ירמיה הנביא, ירמיה התנבא ארבעים שנה קודם החורבן, וכל נבואתיו היו תוכחה לישראל שישנו את דרכם ועל ידי זה ישתנה גם העתיד הרע שהיה צפוי לבוא עליהם. Yakov30075@gmail.com

– פרשת שופטים – ‘כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה’ אלוקיך בו…’ (דברים יז, יד וטו) עם ישראל נצטוו בכניסתם לארץ בשלוש מצוות – להמליך עליהם מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות את בית המקדש (סנהדרין כ, ב), א”כ מדוע כשהתורה מצווה את מצוות מינוי המלך היא פותחת בתיאור מה שיקרה בעתיד – כשתבוא אל הארץ ותרצה למנות מלך אז תדע שיש מצווה למנות מלך, הרי הדבר אינו תלוי ברצוננו אלא אנו מחוייבים בו, וכי אם לא נרצה להמליך מלך נהיה פטורים ממצוה זו? התשובה היא: ודאי אנו חייבים להמליך עלינו מלך, אבל ציווי זה בא לענות לא רק על דעתו של הקדוש ברוך הוא שיש צורך במלך שינהיג את ישראל, אלא גם על דעתו של עם ישראל שרוצה להיות ככל הגויים, ‘ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי’ – לאחר כיבוש הארץ ומימוש הזכות להגדרה עצמית כעם היושב על אדמתו ככל הגויים מסביב, מגיע הרצון להשלים את תהליך ההתהוות לעם ככל העמים, והשלב האחרון לזה הוא מינוי מלך, ולא סתם מלך, אלא ‘מלך ככל הגויים’. כאן באה התורה ומזהירה אותנו ‘שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה’ אלוקיך בו’ – מינוי מלך הוא דבר טוב כשהמלך הוא מלך שה’ בחר בו, כמו דוד המלך ושלמה המלך, אבל מלך ככל העמים, בשום פנים ואופן לא, משום שעם ישראל אינו עם ככל עמים. (ע”פ אור החיים) Yakov30075@gmail.com

תפלה המקור למצוות התפלה בתורה הקדושה הוא בפסוק שאנו אומרים בפרשת קריאת שמע: ‘לאהבה את ה’ אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם’, ודרשו משם חכמים: ‘איזו היא עבודה שהיא בלב? זו תפלה’, זאת אומרת שהגדרתה של פעולת התפלה היא פעולה פנימית של האדם עם עצמו, מצוה זו אינה דומה לשאר המצות שיש בהם מעשה מסוים כגון הנחת תפילין או נטילת לולב, וגם אינה דומה לשאר המצוות שהן בדיבור כגון לימוד תורה וברכות – למרות שחייבים להוציא את מילות התפלה בפה עיקר העבודה היא בלב. ומהי העבודה? הפנמה מתמדת ש’אין עוד מלבדו’, הבנה גמורה וברורה שהכל תלוי רק בה’, כל שאר הדברים שנראים לנו בעין הם שליחים. תפלה, כשאין עומדים על מהותה היא נעשית כחובה שיש לפרוע, קמים בבוקר ויש סדר פעולות לפתיחת היום – להתלבש, לצחצח שנים, לאכול ארוחת בוקר, ובין יתר הפעולות המורגלות הללו ישנה גם פעולה שנקראת תפילת שחרית. שונה הדבר כשיש לאדם איזה חיסרון, כשיש לו חלילה איזו צרה או כשמישהו בקרבתו חולה, אז הוא מתעורר ותפלתו נראית לפתע אחרת, יש בה יותר כובד ראש ורצינות – כעת יש לו סיבה להתפלל, הוא רוצה שיספקו את דרישותיו: שפלוני יהיה בריא, או שעסקיו יצליחו, אבל עדיין תפלה זו מגיעה ממקום אנוכי של מילוי הצורך והחסר. אבל כשהאדם מגיע לתפלה בהרגשה שכל החסרונות מתגמדים לעומת החיסרון הגדול ביותר שיש לו – הריחוק מה’, והתפלה היא זו שתשלים את החיסרון הזה, בכך שהוא עומד לפני המלך, ופורט בפה מלא את רשימת הדברים שהוא צריך, ומודה בפה מלא שרק המלך ביכולתו לעזור לו, זו המדרגה הגבוהה ביותר. גם לעצמו – משום שבזה הוא מממש את הכוונה שעומדת מאחורי התפלה, וגם למילוי רצונותיו – משום שבשכר דבקותו במלך, הופך הוא לבן בית אצלו, דבר שמחייב את המלך לדאוג לו. מילות התפלה אמנם יוצאות בפה, אבל פעולתן היא בהפנמת הלב – ‘הכל תלוי בה’ ולא באף אחד אחר’. Yakov30075@gmail.com

תפלה א. מדוע סדר תפלתינו נסוב סביב בקשת צרכים, והרי אם הדבר טוב לנו ומגיע לנו היינו מקבלים אותו בלאו הכי, ואם הוא אינו טוב ומגיע לנו לא נקבל אותו גם ע”י התפלה? ב. מדוע אין גבול לתפלה, הרי אדם שמרגיש שמשהו חסר לו פונה ומתפלל לה’, וכשהוא לא נענע הוא ממשיך וממשיך וממשיך להתפלל ללא גבול, משה רבנו רצה להכנס לא”י והתפלל לשם כך 513 תפילות, האם אין זו חוצפה, הרי הקב”ה שמע בפעם הראשונה, אם היה רוצה לתת היה נותן, אם הוא אינו רוצה לתת הוא לא יתן, מה יעזור השכנוע, הרי אם באותה צורה היינו משכנעים איזה בעל השפעה שיעזור לנו, אחרי פעמיים שלוש שהיינו מבקשים, היו צועקים עלינו שאנחנו חצופים? הסברו של דבר כך הוא: מטרתה הראשונה של התפלה הוא לפתח אצל האדם הרגשה של תלות בהקב”ה וידיעה ברורה ש’אין עוד מלבדו’, ולכן צריך לבקש למרות שלא מקבלים ולחזור ולחזור ולבקש, בגלל שבכל פעם שאנו חוזרים בתפלת שמו”ע ומבקשים מה’: דעת, גאולה, רפואה, גשם, ישועה וכו’, אנו מודים בפה מלא שלמרות שבעין הגשמית שמסתכלת מסביב זה לא נראה כך, האמת היא שהוא זה שנותן לנו את כל צרכינו אלה. הפירוט של הבקשות לגורמים, נותן לכל צורך את המקום שלו ומפנים בנו שגם זה וגם זה וגם זה תלוי בהקב”ה, למעשה הכל, והחזרה על כך בכל יום שלוש פעמים, לאורך כל ימי חיינו, מבטיחה שנפתח תלות גמורה בהקב”ה, והבנה שאין עוד מלבדו. מילוי צרכנו ובקשתנו הוא כבר פועל יוצא מכך. לתגובה ולכל שאלה: Yakov30075@gmail.com

– פרשת ראה  – ‘בנים אתם לה’ אלוקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה’ אלוקיך ובך בחר ה’ אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה’ (דברים יד, א וב’) בעת הצער הגדול כאשר מת לאדם קרובו ואהובו, טבע האדם שהוא בוכה ומתאבל עליו ובכך הוא נרגע מעט כאבו, ויש שכאבו רב ואינו נרגע עד שהוא פורק אותו בכל מיני מעשים, מהם שריטה בבשר, ומהם קריחת שער הראש. ומצווה אותנו התורה בפסוקים אלו שלא נעשה מעשים אלה מכיון שאנו בניו של הקב”ה.  מה הקשר? האם מכיון שאנו בניו של ה’ אסור לנו להצטער כפי הטבע האנושי, ואם אסור להצטער מדוע התורה לא אסרה לבכות על המת ולהתאבל עליו? מבאר האבן עזרא: ‘אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אותכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם‘. והרמב”ן הוסיף לבאר, שהתורה לא אסרה את הבכי משום ‘שהטבע יתעורר לבכות בפרוד האוהבים ונדודם אף בחיים’, אמנם המעשים הקיצוניים של גדידה וקריחה, מסמלים אבלות מוגזמת כביכול הלך לו המת ואבד לגמרי, ודבר זה אינו נכון מכיון שאנו עם קדוש וסגולתו של הקב”ה, ומשכך חושב הקב”ה מחשבות שלא תאבד אף נפש מישראל – גם אם אינו נפש צדיק, ולכן אסרה התורה כל אבילות מוגזמת, מכיון שאין נפשו של יהודי אובדת במותו אלא ממשיכה היא בחיותה בעולמות אחרים עד לתיקונה. Yakov30075@gmail.com

– פרשת ראה – ‘כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה’ (דברים יב, ה) פסוק זה הוא הראשון בתורה שרומז מפורשות אל מקומו של בית המקדש, שבשונה מהמשכן, מקומו יהיה קבוע והשכינה לא תזוז ממנו לעולם, היכן הוא מקומו? היכן תשרה השכינה? לא כתוב כלל, אפילו לא ברמז. לעומת זאת המקום שעליו ינתנו הברכה והקללה ברור וידוע, והתורה אינה מותירה בענין מקום לספק, ‘ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה’ (שם יא, כט), תיאור מדוקדק ומפורט שמוביל במדויק אל המקום. מדוע למקום נתינת הברכה שהיא דבר זמני – הרי אחרי שנגמר מעמד הברכה והקללה אין עוד שום ענין במקום זה –  יש תיאור מפורט, ואילו מיקומו של בית המקדש שקדוש לעולם לא נאמר ואפי’ לא ברמז, וכמו שאנו יודעים מהמדרש שכשבא דוד המלך לקבוע את מיקומו של בית המקדש, בבואו לחצוב את יסודות המקדש התייגע רבות עד שמצאו למקום. נראה שהדבר טמון במילות הפסוק עצמן, ‘לשכנו תדרשו’, למקום השראת השכינה – ‘תדרשו’, אתם צריכים לדרוש ולחקור, להתיגע ולחפש, עד… עד שתמצאו, השראת השכינה בעמ”י אינה דבר של מה בכך והיא אינה באה בקלות, צריך לטרוח עליה. ונראה שזהו ביאורם של דברי המדרש (תנחומא ג) ‘אף משה סדר לפניהם שני דרכים הטובה והרעה דרך חיים ודרך מות ברכה וקללה שלא יהיו הרשעים אומרים ברא את העולם סתם ולא פירש לנו איזה דרך רעה שנפרוש ממנה ונבא לטובה, לכך אמר להם משה והברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו, משל לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שתי דרכים אחת תחלתה קוצים וסופה מישור ואחת תחלתה מישור וסופה קוצים והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם אף על פי שאתם רואים תחלתה של זו קוצים לכו בה שסופה מישור וכל מי שהיה חכם שומע לו והיה מהלך בה ומתיגע קמעא הלך בשלום ובא בשלום, אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכים ונכשלין בסוף כך היה משה פירש לבני ישראל ואמר להם הרי דרך החיים ודרך המות ברכה וקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך’. מדוע אין דרך שלישית, שגם תחילתה וגם סופה מישור, והיא הדרך הטובה? התשובה היא שהדרך הטובה אינה מושגת בקלות ואינה באה מאליה בלא עמל ודרישה. Yakov30075@gmail.com

– פרשת עקב – ‘והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצוה אתכם היום… ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך ולבהמתך ואכלת ושבעת’ (דברים יא) המוטיב המרכזי בפרשה זו של קריאת שמע הוא שכר ועונש, אם תעשו טוב יהיה לכם טוב ואם לא תעשו טוב יהיה לכם רע, מהם המעשים הטובים או הרעים אין לנו שאלה, הדבר ברור שיראת ה’ אהבתו ושמירת מצוותיו הם הטוב, וההפך מזה הוא הרע. אבל מהו השכר והעונש? הדבר צריך הסבר. מה שמתואר בפסוקים כשכר זהו שכר העולם הזה, מטר בעתו, שפע של דגן תירוש ויצהר, בהמות ובקר לרוב, כל זה מתאר היטב מצב של שפע גשמי ורווחה כלכלית, אבל האם לזה אנחנו מחכים, הרי עיקר מטרתו ויעודו של היהודי אינו העולם הזה כלל, אלא העולם הבא, כמו שאומר הרמח”ל (בתחילת ספרו מסילת ישרים) ‘והאדם לא נברא רק להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו’ – עיקר העונג והשכר הוא רוחני, בין אם בעולם הזה ובין אם בגן עדן ובעולם הבא, א”כ מדוע התורה אינה מזכירה שכר זה ולו במילה אחת? אדם שלומד רק את המקרא בלא אגדות חז”ל על העולם הבא והשכר הצפוי לצדיקים שם, יכול להגיע למסקנא שהעיקר הוא העולם הזה. הדברים מבוארים בדברי רבינו בחיי (בספרו חובות הלבבות) שמסביר כך את הדבר ונמשילם במשל, הדבר דומה לילד קטן שאמו מזהירה אותו שלא ירוץ לכביש, ישנם שתי אפשרות איך להסביר לו, אפשר להסביר לו שהדבר מסוכן והוא עלול להפצע, ואפשר לומר לו שאם הוא לא ירוץ לכביש הוא יקבל סוכריה, ואם הוא ירוץ לכביש הוא יקבל מכה. כמובן שמה שמדבר אל הילד זה הסוכריה ולא ההסבר המלומד שהדבר מסוכן. כך עם ישראל בתחילת דרכו וכך כל אדם בתחילת דרכו, דעתו קצרה, העולם הבא שהוא דבר מופשט ולא מוחשי אינו מדבר אל האדם כשהוא עדיין ברמה נמוכה, מה כן מדבר אליו? העולם הזה, הצלחה, כסף, ילדים ופרנסה – זה מה שמעניין אותו וזה מה שמדבר אליו, אבל אחרי שהאדם מתחבר לערכים הנעלים של היהדות, עיקר השכר שהוא מחכה אליו אינו שכר העולם הזה, אלא שכר העולם הבא, נכון שבעולם הזה יש גם שכר אבל זה מגיע רק בתור פירות שנאכלים כאן, הקרן שהיא העיקר מחכה לעתיד לבוא. לתגובה ולכל שאלה: Yakov30075@gmail.com

– פרשת ואתחנן – ‘ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך’ מהי ועד כמה צריכה להיות אהבת ה’? כתב הרמח”ל במסילת ישרים (פרק י”ט) ‘והנה ענין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש אל קרבתו יתברך, ורודף אחר קדושתו כאשר ירדוף איש אחר דבר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבר בתהילותיו והעסק בדברי תורתו ואלהותו יתברך שעשוע ועונג ממש, כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפי’ הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג…                             והנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהינו שיאהב את הבורא יתברך על שמיטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו, אלא כאהבת הבן לאביו, שהיא אהבה טבעית ממש שטבעו מכריחו וכופהו לזה כמאמר הכתוב הלא הוא אביך קנך, ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה…’. דבר זה, שאהבת ה’ נבחנת בעת צרה, כתוב במפורש בפסוק כמו שדרשו חז”ל ‘בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, בכל מאודך – אפילו נוטל את כספך’, כל אדם צריך להיות מוכן בעת מבחן, למסור את הדבר החשוב לו ביותר על מזבח אהבתו של הקב”ה. אבל לא רק במעמד הירואי של מסירות נפש נבחנת אהבתו של האדם לאלוקיו, אלא היא נבחנת גם בסתם עת דוחק וצרה, כיצד הוא מקבל קשיים שבאים עליו משמים, האם הוא מתריס כלפי מעלה, או שהוא ‘מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה’. לתגובה ולכל שאלה: Yakov30075@gmail.com

 – פרשת ואתחנן – מדוע הצדיק אוהב את החיים בכל מצב, ואילו הרשע מאבד בהם את הטעם? משה רבינו כבר בן מאה ועשרים שנה, גיל שהיה מופלג גם בימים ההם, ועדיין לא נס ליחו וייצר החיים עדיין מפעם בקרבו, ‘ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר… אעברה ואראה את הארץ הטובה ההר הטוב הזה והלבנון’ – כל ההרפתקאות שעברו עליו עם בני ישראל, כל התלאות שהיו מנת חלקו במדבר עדיין לא סיפקו אותו, והוא מתחנן שיורשה לו להכנס אל הארץ, מדוע? האם הוא אינו מרגיש שבע בכזה גיל, בני דורו מתו כולם, אפי’ אחיו אהרון ואחותו מרים הלכו כבר לעולמם, מה בוער לו? מה חסר לו? למשה רבינו חסרה מצוות ישוב הארץ, הוא לא רוצה לצאת מן העולם כשהוא חסר מהמצוות התלויות בארץ, משה רבינו אינו אוהב את החיים, הוא אוהב את המצוות שהחיים מאפשרים לו לקיים. דבר זה מסביר לנו דבר קשה, פעמים רבות אנו שומעים על כל מיני ‘מפורסמים’, שחקנים זמרים פולטיקאים וכד’ אנשים שאוהבים את החיים באמת ובתמים, כל חיותם היא העולם הזה, וברגע שהגלגל קצת מתהפך עליהם, ברגע שיש עליהם איזה לשון הרע, הם נוטלים את נפשם בכפם ומסיימים את חייהם בידיהם, הכיצד אנשים שאינם מאמינים בהשארות הנפש, ואדרבה מאמינים שהעולם הזה הוא העיקר מוכנים לוותר עליו כשקשה, הרי אם ‘חיים רק פעם אחת’, אי אפשר לוותר על החיים כל כך מהר? לעומתם, צדיקים ותלמידי חכמים, שיודעים שהעולם הזה הוא רק הפרוזדור לפני הטרקלין – העולם הבא, שהוא הדבר האמיתי, לעולם אינם מתיאשים מהחיים, גם כשקשה וכואב ובאים עליהם צרות, תמיד נשמע מהם קבלת הדין באהבה, תמיד נשמע מהם שיסורים מכפרים, אף פעם הם לא יתיאשו מהחיים, למרות שהם יודעים שהחיים כאן הם לא העיקר. התשובה היא, אותו אחד שמאמין שחיים רק פעם האחת ורק בעולם הזה, ומשום כך  הוא מהלל את חיי החומר ומעלה אותם על נס, שהם העיקר  ובשבילם באנו לכאן – כשהוא מאבד את הטעם בחיים, אין סיבה שהוא לא יסיים אותם, הרי הוא חי בשביל העולם הזה וכשהוא מאבד את העולם הזה, למה לו חיים. אבל אדם שמאמין שהעיקר אינו כאן, יותר קל לו לחיות כאן, וגם כשקשה לו הוא עובר את זה ביתר קלות, גם משום שהוא יודע שהעיקר אינו כאן אלא לעולם הבא, וגם משום שכל רגע שהוא כאן יש לו את ההזדמנות לצבור עוד ועוד מצוות שבונות את העולם הבא שלו. Yakov30075@gmail.com

– תשעה באב – ברבות שנות הגלות, בהתארכותם של ימי הנדודים, בהתחזק עול הצרות והדיכוי על צווארו של עם ישראל, עד ששחה קומתו עד עפר, ונראה כי אבדה תקוותו, גזרה גזורה היא מלפניו יתברך, כביכול, שהעם הגולה ומתגלגל באשפתות ישתה את כוס התרעלה עד תומה, ואף טיפות התערלה הנותרות בכוס ימצו גם הם לתוך גרונו הניחר מרוב צמא למעט מנוחה ורוגע. לאחר שעבר העם את מה שהאוזן אינה מסוגלת לשמוע מרוב פלצות, העין אינה מסוגלת לראות מרוב דמעה, והלב אינו מסוגל להכיל מרוב צער, לאחר שניסו עליו את כל העינויים שהראש המעוות ביותר יכול להמציא, שריססו את קהילותיו בצרורות עופרת על גדותיהם של בורות ירי, לאחר שזרקו אותו בדבוקות של משפחות הקשורות יחד בחוסר אונים לטבוע בנהרות אירופה הצמאים לדם יהודי, לאחר שדחסו אותו על נשיו וילדיו אל קרונות רכבת כבהמות משא, כשהנותרים מן המסע מחולקים בין המומתים מיד בתאי הגז, לבין המומתים לאחר זמן ברעב ובצמא במלקות ובשאר עינויים. גם הנותרים לפליטה, יטובעו באוניותיהם בעלותם אל ארצם, וירצחו בביתם, ע”י ישמעאלים נוקמי נקמת דם בת אלף וארבע מאות שנה. לשם מה ועל מה היה דווה ליבנו? האם אין כאן איזו ראיה, חלילה, שבחטאנו עזב ה’ אותנו? האם יש תקווה לאחריתנו, וקץ לסבלנו? והתשובה היא, כן, יש תכלית ויש תקווה לאחריתנו, ולא עוד אלא, שהגלות עצמה על כל קשייה היא הראיה לכך שבוא תבוא הגאולה, כל זמן שהיינו גולים מאדמתנו אבל הסבל לא היה עד כדי כך, עדיין היה ספק בלבנו שמא ואולי הנבואות על הגאולה אינן אמת, אבל אחרי שאנו רואים שכל מה שמתרה ומזהירה התורה מפניו מתקיים לבסוף, ובמבט לאחור באמת סבלנו את כל העינויים שכתבה התורה, אנו יודעים באמת ברורה ללא שום פקפוק שכמו שבא העונש שהתורה הזהירה מפניו, כך תבוא גם הגאולה שהתורה בישרה עליה. ויותר מזה אומר ר’ סעדיה גאון בהקדמתו לספרו אמונות ודעות: אלמלא ידע עמ”י את קשי הגלות מנבואות הנביאים שקדמו לגלות ומנבואות התורה על מה שעתיד לבוא על עם ישראל כאשר הם לא ילכו בדרך ה’, לא היה עמ”י יכול לעמוד בקושי הנורא של הגלות. ונבאר את דבריו – נדמה לעצמנו אדם הסובל מכאבי בטן איומים, וכמובן שהוא הולך לרופא והרופא רושם לו לקחת כדורים, הוא מתחיל לקחת את הכדורים כאשר רשם לו הרופא, והנה פלא, במקום שהכאבים יפחתו כמצופה מהטיפול, הם הולכים ומחמירים, הוא חוזר לרופא כולו כועס ומתוך כאביו הוא מתחיל לצעוק על הרופא ‘איזה מן רופא אתה, מי נתן לך רישיון לעסוק ברפואה, אני כמעט מת מכאבים ואתה מוסיף לי עוד כאבים’, הרופא מרגיע אותו ואומר לו שזהו תהליך

– תשעה באב – ‘סילה כל אבירי ה’ בקרבי, קרא עלי מועד לשבור בחורי, גת דרך ה’ לבתולת בת יהודה’ (איכה א, טו) מועד הכוונה לקביעות זמן שבו אמורים להוועד שני אנשים – ‘הילכו שנים יחדיו בלתי עם נועדו’ (עמוס ג, ג), ומשום כך נקראים חגי ישראל בשם ‘מועדים’ משום שאז הקב”ה נועד עם עם ישראל, וצריכים לעלות לרגל אל מקום השראת השכינה. ותגדל הקושיא, הכיצד זה שיום ת”ב שהוא היום שנחרב בית המקדש שהוא מקום השראת השכינה בישראל, ובו כביכול עזבה השכינה מישראל, נקרא מועד, הרי זהו בדיוק ההפך מהתוועדות עם הקב”ה, שהו מועד שבו הקב”ה עזב את עמ”י? וביותר, שהתוצאה ההלכתית לכך שיום זה נקרא ‘מועד’, הוא שאין בו תחנון ונפילת אפים (שו”ע או”ח סי’ תקנט, ד), להבדיל, כמו שבימים טובים וראשי חודשים אין אומרים, ומה בכלל המכנה המשותף בין ת”ב לבין שאר מועדי ישראל? בגמרא ביומא (נד, ב) ‘אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה’, והנה לפי האמור בחז”ל בגמרא בבבא בתרא (צט, ב) שבשעה שהיו ישראל עושים רצונו של מקום היו פניהם זה לזה, ובשעה שאין עושים רצונו של מקום היו פניהם אחורנית. א”כ בשעת החורבן ודאי היתה שעה שלא היו עושים רצונו של מקום ופניהם צריכים היו להיות אחורנית? וביאר ר’ צדוק הכהן מלובלין: שעת החורבן היא אמנם השעה הקשה ביותר של עם ישראל – ביום זה התגשמו כל נבואות הנביאים, וביום זה פעלו חטאי העם את פעולתם באופן סופי בחורבן הבית, אבל זה עצמו – החורבן הגדול, גרם לעם ישראל להתעוררות ותשובה, ולכן כשנכנסו הגויים להיכל ראו את הכרובים מעורים ומחוברים זה בזה כיון ששוב ישראל עושים רצונו של מקום. ומסיבה זה קרא הנביא ירמיה בקינתו ליום זה מועד, שממש כדוגמת הרגלים שיש לעם ישראל שהם נועדים בהם עם הקב”ה, כך הוא גם יום ת”ב, גם בו נועדו ישראל עם הקב”ה, והצורה להביא לכך היתה החורבן בעצמו. ועל דרך זה אמרו במדרש (איכה רבה ד, כה) ‘ורבנן אמרו טובה היתה מגילת קינות על ישראל מארבעים שנה שנתנבא עליהם ירמיה, למה? שבה נטלו ישראל איפכו [-מנה] שלימה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש, זהו שכתוב תם עונך בת ציון, פקד עונך בת אדום’ – ירמיה כתב שני חיבורים על החורבן, האחד הוא הנבואות שקדמו לחורבן שנכתבו בספר ירמיה, בנבואות אלה מסר ירמיה את דבר ה’ לעם במשך ארבעים שנה קודם חורבן הבית הראשון, והחיבור השני הוא הקינות שכתובות בספר איכה שנכתב לאחר החורבן, ומלמדנו המדרש שהקינות על החורבן היו יותר טובות לעם ישראל מהנבואות שנבאו את החורבן, משום שבזמן הקינות

 – תשעה באב – וזאת תורת האדם, אל יאמר בלבו חס ושלום מה אני ומה כחי לפעול, אלא יבין שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע אינן אובדים חס ושלום, ומעשיו מאד גדולים וחשובים, שכל אחד עולה לפעול בגבהי מרומים, ולבו יחיל בקרבו בשומו על לבו מעשיו אשר לא טובים חס ושלום, עד כמה הם מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל, הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס, כי הם לא עשו במעשיהם שום פגם למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים, רק שבחטאנו נתמעטו, ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה’ טמאו כביכול המקדש העליון, ועל כן היה כח לנבוכדנצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה, כמו שאמרו חז”ל קמח טחון טחנת, הרי כי עונותינו החריבו את בית המקדש העליון, והמה רק החריבו בית המקדש התחתון. סיבת הדבר היא, כמו שאמר הקב”ה לשלמה המלך (מלכים א, ל) ‘ושכנתי בתוך עמי ישראל’, ולכן כשחטא עם ישראל והקב”ה כבר לא יכל לשכון בקרבו, אז נחרבה מהותו הרוחנית של הבית שכבר אינו מהווה עוד משכן לשכינה, אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו, דומה הדבר לאדם מת שאין עוד נשמה באפו, שמה שיקרה לגוף כעת אינו מעלה ולא מוריד מאחר שהוא מת, כך הוא בנין בית המקדש כשאין הנשמה – השכינה, שוכנת עוד בתוכו, כמו שהרקבון מגיע אל גופת המת כך ממילא הגיע החורבן אל הבנין (ע”פ ‘נפש החיים’ לר’ חיים מוולאז’ין) לתגובות ולשאלות בהלכה, גם בענין תשעת הימים וצום תשעה באב: 0527633875 Yakov30075@gmail.com

– פרשת דברים – ‘ויאמר ה’ אלי לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויבכם’ (דברים א, מב) מדוע שלא ילחמו, הרי גם אם אין ה’ בקרבם הם יכולים לנצח במלחמה כמו שאומות העולם מנצחים במלחמה, וכמו שבכל מלחמה יש מנצח ויש מפסיד, ובדרך כלל המנצח הוא הצבא החזק או המתוחכם יותר, או שיש לו איזה יתרון טקטי על הצד השני, כך גם עם ישראל יכול לפתח לו יתרון כנגד אויביו ולנצחו בדרך הטבע? התשובה היא: עמ”י הוא לא בדרך הטבע אלא מחוץ לטבע, ולכן כשה’ אינו בקרבו הוא אינו יכול לנצח במלחמה סתם כך, דבר זה אנו לומדים ממאמר התורה (דברים לב, ל) ‘איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה’ הסגירם’, הרי מצב כזה לא קורה בדרך כלל במסגרת הטבע שרבים כ”כ בורחים מפני מעטים כ”כ, אבל אצל עם ישראל זה קורה, מדוע בגלל שמלחמתם של ישראל אינה כדרך הטבע, אלא הכל בסיועו של ה’, אם הוא איתנו ננצח, ואם הוא אינו איתנו, חס וחלילה נפסיד. לתגובה ולכל שאלה: Yakov30075@gmail.com

ערב שבת של מוצאי גל הקורונה הראשון, אתה הולך ברחוב בזריזות, עוד מעט שבת, פעמיך לכיוונה של חנות הפיצוחים בפינת הרחוב שם היית רגיל לקנות לכבוד שבת, כבר מרחוק ניכר שחסר שם משהו, ההתקהלות וההמולה שמלוים כזו חנות בערב שבת אינן, אתה מחיש את צעדיך, ולמול עיניך מתגלה חנות סגורה על סורג ובריח, מבט מעט יותר מדוקדק מגלה לך שהשלט שלפני החנות מכוסה בקרטון, לא עוד, החנות נסגרה, חנות שקנית בה במשך שנים נסגרה כעת בגלל חודשיים של חוסר פעילות. גם קופיקס, החנות שבה היתה קונה מידי פעם ארוחת בוקר מהירה סמוך למקום עבודתך, גם היא לא שרדה את המבול וסגרה את שעריה, וגם חנות הטמבור המשפחתית שליד ביתך גם היא סגרה, לקראת פסח החנויות האלה מכניסות יפה, ובעל החנות שיפץ את חנותו הישנה על סמך ההכנסות העתידיות, אבל אף אחד לא גילה לו שלא הרי הפסח הזה ככל הפסחים, בערב פסח הזה תהיה חנות סגורה, בזמן החם ביותר, הזמן שלפעמים יקבע מי לחיים ומי למוות קבע את גורלו השנה למוות. אתה עוד לא יודע זאת, אבל זה רק קצה הקרחון של מכת המוות שנחתה על העסקים, באולם שבו התחתנת, וגם האולם שבו היתה הברית לבנך, כנראה כבר לא יערכו יותר אירועים, גם הם קרסו תחת נטל המיסים המשכורות הארנונה והחובות. מה זה קשור אליך? לכאורה זה לא קשור, שניכם, אתה ואשתך, שכירים, גם בתקופה הקשה עבדתם מהבית, הפרנסה אומנם נפגעה מעט, אבל ברוך ה’ עברתם את זה בלי לגרור חובות מיותרים. אבל באמת שזה קשור אליך, גם אם אין ביכולתיך הכלכלית לעזור לעסקים שנקלעו לקשיים, אבל ביכולתיך להעמיד את הלב שלך לרשותם, על תעבור ליד חנויות שנסגרו כאילו כלום לא קרה, אל תתן למקרים הקשים לעבור לך ליד האוזן. כשיהודי סובל אתה לא יכול להיות אדיש אתה צריך להשתדל להרגיש בצער שלו ושל משפחתו, להשתתף בצערם של מאות אלפים שמטה לחמם נשבר, ושאף אם יעבדו כל חייהם לא בטוח שיוכלו לצאת מהבוץ, אתה צריך להרגיש בצער המשפחות שהקרקע והביטחון נשמטו מתחת לרגליהם. להרגשה כזו קוראים ‘נושא בעול עם חברו’, וכך התורה מתארת את הכרותו הראשונה של משה רבנו שגדל בבית המלך פרעה, עם עמו עם ישראל ‘ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם…’ (שמות ב, יא) ופירש רש”י ‘נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם’, למשה היו כל הסיבות להמשיך בחייו כרגיל, זה באמת לא נגע לו שהרי הוא גדל וחונך בבית המלך, אבל הוא הכניס את צערם של אחיו אל לבו, כאב את כאב והצטער בצערם, ובסוף, בסוף זה עזר והוא זה שנשלח להושיעם. לתגובה ולכל

 – פרשת מטות – אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (במדבר לא, ד) כמה אנשים הלכו למלחמה? אומר המדרש: ‘שלושת אלפים מכל שבט ושבט, שנים עשר אלף למלחמה, שנים עשר אלף שומרים את הכלים, ושנים עשר אלף לתפילה’. ודבר זה נלמד מהכפילות בלשון הפסוק ‘אלף למטה אלף למטה’, דהיינו  לכל שבט – אלף לוחמים, כפול שלוש – שלושת אלפים, כפול שנים עשר שבטים – סה”כ שלושים ושש אלף איש, מתוכם נלחמו בפועל שנים עשר אלף איש. מובן שכל צבא צריך אפסנאות ולכן היו צריכים שנים עשר אלף איש שישמרו את הכלים, אבל לא מובן מדוע היו צריכים לשנים עשר אלף שיתפללו, הרי מלחמה זו היתה מלחמת מצוה בציווי של הקב”ה, הצלחתם במלחמה כזו מובטחת, ועוד לפני שהם יוצאים לקרב הם כבר יודעים מהם תוצאותיו, מדוע צריכים הם שכחלק מהצבא תהיה עתודה שתתפלל? ותגדל השאלה, שהרי אותם אנשים שהלכו למלחמה לא היו סתם מתנדבים, אלא היו מהצדיקים שבעם, כמו שאומרת התורה ‘החלצו מאתכם אנשים’ – ואנשים הוא כינוי לצדיקים כמו שמסביר המדרש, וכי אנשים צדיקים צריכים שיתפללו עליהם? והתשובה, נכון שמלחמה זו היתה מלחמת מצוה, ונכון שהלוחמים היו אנשים צדיקים ומורמים מעם, אבל במלחמה שמתנהלת כדרך הטבע, עם כלי מלחמה למיניהם ועם טקטיקה צבאית ותכנון מוקדם, יש סכנה חמורה שלאחר הנצחון ירגישו הלוחמים כאילו גבורתם או כשרונם עמדו להם לנצח את האויב, ולכל קרב קטן כבר יש הסבר מדוע נצחו בו, ואם לא היו עושים כך מה היה קורה, ומה היו נקודות החולשה של האויב וכו’ כמו שאנו שומעים אחרי כל מלחמה, ודבר זה יכול לגרום חלילה גם לאנשים צדיקים לאבד את היסוד הברור שהכל בא מה’. מה עושים? מעמידים על כל אחד שנלחם אחד שיתפלל, ואז בצורה מוחשית רואים כולם את ההקבלה, הלוחם שיצא לקרב לא היה מצליח אלמלא הקב”ה מנצח לישראל, והתזכורת הטובה לכך היא אותו לוחם שהתפלל מהעורף שהחייל ‘שלו’ יצליח במלחמה. לתגובה ולכל שאלה: Yakov30075@gmail.com

– פרשת מטות – ‘איש כי ידור נדר לה’ או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה’ (במדבר ל, ג) ביכולת הדיבור שבפה טמון כח רוחני רב ועצום, ראשית יכול האדם להתפלל וליצור קשר וחיבור עם בוראו, עוד יכול הוא לבקש ממנו בקשות וליחל אליו שיתמלאו משאלותיו, האדם יכול ללמוד תורה שעיקר מצוות לימודה היא בדיבור, ולזכות על ידי זה למלאות את יעודו בעולם הזה ואף לזכות לשכר רב בעולם הזה ובעולם הבא, ואת כל זה הוא עושה בכח הדיבור. אבל מנין לו לאדם הכוח לאסור איסורים בפיו, ומדוע בכלל שיהיה לו כוח לעשות כך? ונחדד, הקב”ה בתורתו הקדושה אסר עלינו את הדברים האסורים לנו, ודברים אלו יש בהם הבנה עמוקה מאוד מדוע הם אסורים וכמו שפרשו הפרשנים בכל מצווה ומצווה. ומה שלא נאסר כנראה שאינו צריך להיות אסור. לדוגמא, תפוח הוא פרי שמותר באכילה ואינו נכלל בכלל מאכלות אסורות, אבל מה יקרה אם שמעון ינדור שלא לאכול יותר תפוח, התפוח אסור לו באכילה בדיוק כמו שחזיר אסור לו באכילה, כעת הוא הוסיף פרט נוסף לאיסורי אכילה. מנין לו הכח להגדיר מחדש את האסור והמותר? התשובה: בבריאת האדם נאמר ‘ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה’, ומפרש התרגום אונקלוס שנפש חיה הכוונה ל’רוח ממללא’ – רוח מדברת – כוח הדיבור, זאת אומרת שכוח הדיבור שלנו הוא מנשמת אפו (על דרך משל) של הקב”ה, אותו כוח שאמר בהר סיני ‘לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני’, אותו כוח שדיבר עם משה רבינו וציווה אותו בכל איסורי התורה, מאותו כוח יש לנו את יכולת הדיבור, אם כח דבורינו הוא מכח הקב”ה אנחנו יכולים להבין מהיכן יש לו כח  לאסור על עצמו איסורים נוספים. והדבר מסביר לנו מדוע חמורים כ”כ העבירות שתלויים בפה, עד שמצאנו שאמרו חז”ל ‘בעוון ניבול פה בחורי ישראל מתים’, ‘בעוון נדרים בניו של אדם מתים’. לתגובה ולכל שאלה: Yakov30075@gmail.com

בין המצרים ‘אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים’ (מסכת גיטין) בגלל שני אנשים, לאחד קראו קמצא ולשני בר קמצא, נחרבה ירושלים. ומי הם קמצא ובר קמצא, וכיצד נחרבה העיר בגללם?  הגמ’ מספרת שהיה עשיר בירושלים שעשה סעודה גדולה לחבריו, ובקש ממשרתו שיזמין לסעודה את ‘קמצא’ אוהבו, טעה המשרת והזמין אדם אחר שנקרא ‘בר קמצא’ שהיה שונאו המושבע של בעל הסעודה, כשראה בעל הסעודה את בר קמצא שונאו יושב בסעודתו, בערה בו חמתו והוא דרש ממנו במפגיע לצאת, לא הועילו הפצרותיו של בר קמצא והוא סולק מן הסעודה בבושת פנים, וכתוצאה מנקמתו של בר קמצא שהלשין לקיסר ברומא על היהודים חרב בית המקדש. עד היום יודעים כולם שבגלל קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים, למרות שאת שמו של האשם האמיתי, הלא הוא בעל הסעודה, אף אחד לא יודע וגם הגמ’ לא טרחה לספר לנו אותו, מאידך שמו של קמצא שבכלל לא היה צד במריבה הזו, אדרבה הוא היה אוהבו של בעל הסעודה, נזכר לדראון עולם כמי שגם בגללו חרבה ירושלים. מבאר המהר”ל: החבר והאוהב של אחד מבעלי המחלוקת הוא בעצמו מבעלי המחלוקת, הרי מחלוקת מורכבת משני חלקים, החלק האחד הוא הגרעין של שני האנשים שמהם נולדה המחלוקת, והחלק השני הוא כל האוהבים העוזרים והמסייעים שמסביבם, בעל המחלוקת כבודו במקומו מונח והאחריות על כתפיו, אבל המחלוקת היתה גוועת מזמן לולא האוהבים הסובבים את בעל המחלוקת, הם מחזקים את ידיו ומדרבנים אותו לעמוד על שלו ולהמשיך במחלוקת, מאידך אם היו אוהביו ורעיו של בעל המחלוקת מדברים על ליבו להשלים עם אויבו, היתה המחלוקת גוועת. גם כאן לא נזכר כלל שמו של בעל הסעודה הוא בעל המחלוקת, בגלל שאם הסיפור היה נגמר איתו כנראה שכבר מזמן לא היתה מחלוקת, אבל בזכות חבריו – אנשים כדוגמת קמצא שחיזקו את ידיו במחלוקת, בגללם חרבה ירושלים. לתגובה ולכל שאלה: Yakov30075@gmail.com

– פרשת פנחס – ‘וימת נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה” (במדבר כו, סא) נדב ואביהו מתו כשהקריבו אש זרה לפני ה’ ביום חנוכת המשכן בר”ח ניסן, אמנם חטאם הראשון היה כבר קודם לכן במעמד הר סיני, כמו שכתוב ‘ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו’ (שמות כד, יא) ופירש שם רש”י שאצילי בני ישראל הם נדב ואביהו והזקנים, שכשראו את ה’ לא נהגו בכבוד הראוי ועשו זאת בלב גס מתוך אכילה ושתיה, והיתה ראויה ידו של ה’ להשתלח בהם ולהענישם על כך. ומדוע לא הענישם ה’ שם? מבאר המשך חכמה: שמכיון שאביהם אהרון לא חטא, אם היו בניו מתים בעונשם היה הוא מצטער צער רב שלא בצדק, ולכן נדחה עונשם של נדב ואביהו למשך כמעט שנה עד יום חנוכת המשכן, ביום חנוכת המשכן היה אהרון צריך לכפר על חטא העגל שבגרמתו חטאו בו ישראל, ביום זה שהיה מיועד לכפרה הביא אהרון פר לכפר על עצמו, וגם הצער במותם של נדב ואביהו גם הוא אינו לריק ביום זה, אלא לכפר לעצמו על חטא העגל. ולכן נפרע הקב”ה מנדב ואביהו ביום חנוכת המשכן. ומשום כך מציינת התורה (במדבר ג, ד) ‘ובנים לא היו להם’, משום שאם היו להם בנים הם לא היו מתים, שלבניהם לא מגיע צער בפטירת אבותם. וזהו הבדל מהותי בין משפט האדם לבין משפטו של הקב”ה, במשפטו של שופט בשר ודם, נלקח בחשבון רק האדם הנידון עצמו, לפי חטאו ולפי מצבו הוא נידון, הצער שיהיה להוריו, הצער שיהיה למשפחתו – לאשתו ולבניו, זה דבר שלא מתחשבים וגם אי אפשר להתחשב בו. אבל במשפטו של הקב”ה, נלקח בחשבון לא רק האדם הנידון עצמו, אלא גם הצער שיגרם לאביו ואמו, לאשתו ולילדיו, אם הוא חטא ומגיע לו עונש מה חטאו הם שיצטערו בעונשו, וכשהעונש כבר מגיע והנידון נענש, גם אם יש צער לסביבתו אות הוא שיש איזו סיבה שבגללה מגיע להם הצער. לתגובות ולשאלות בכל נושא: Yakov30075@gmail.com

– פרשת פנחס – פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בנ”י בקנאתי (במדבר כה, יא) מה כוונת הפסוק באומרו בתוכם? ישנם שני צורות של קנאות וביקורת, ישנו קנאי שמקנא לאוהבו בגלל שאכפת לו מכך שעשו לאוהבו דבר רע, וישנו קנאי שמקנא בגלל שעשו לאוהבו דבר רע, ובנוסף הוא מקנא בגלל שאכפת לו מהאדם עצמו שעשה רע מדוע הוא עשה כזה מעשה. פנחס היה קנאי להקב”ה וגם מבקר איכות של עם ישראל, ולכן הביקורת שלו לא היתה מבחוץ כאדם שמחפש חסרונות,  אלא היא היתה בתוכם, היה אכפת לו מעם ישראל וממצבו הדתי, ובגלל שמעשהו לא בא רק בגלל קינאה לה’ אלא גם בגלל שהוא רצה לתקן את עם ישראל, הוא השיב חמתו של הקב”ה מהם, כיון שאחד מעם ישראל אכפת לו מכך שישראל חוטאים. ‘לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל’ – בגלל שהוא קינא שתי קנאות, קנאת ה’ וקנאת עם ישראל, הוא קיבל שכר כפול. כנגד מה שהיה אכפת לו וקינא את קנאת ה’, הוא קיבל ברית שלום, חז”ל אומרים שפנחס הוא אליהו שיבוא ויבשר לעתיד לבוא שהמשיח הגיע והעולם חוזר לשלמותו כמו שאומר הנביא ‘הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בו יום ה’ הגדול והנורא’ וזוהי ברית שלום. כנגד מה שהיה אכפת לו מעם ישראל ומכך שהוא חוטא, ועל ידי זה הוא הסיר את כעסו של הקב”ה מהם, קיבל ברית כהונת עולם, שלמרות שהוא לא היה מצאצאיו של אהרון כל צאצאיו היו כהנים, ומלאכת הכהנים היא להשכין שלום בן ישראל לאביהם שבשמים. כשאנו רואים דבר הטעון תיקון אצל יהודי, הביקורת צריכה להיות כביקורתו של פנחס, לא רק ראיית החסרון כצופה מן הצד, אלא אכפתיות והרגשה שהחיסרון נוגע לנו. (ע”פ ר’ יצחק לוי מברדיצ’ב והאור החיים הקדוש) לתגובה ולכל שאלה: Yakov30075@gmail.com

– ימי בן המצרים – חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר (משנה תענית ד, ו) המשנה הזו אינה מתארת תקופה רעה שהיתה בעם ישראל לזמן קצר, אלא היא מתארת דברים שהתרחשו על פני אלף וחמש מאות שנים. זה מתחיל במדבר, שם נעשה העגל, ושם חטאו ישראל בחטא המרגלים ונגזר עליהם שלא להכנס לארץ. זה ממשיך בתקופת בית ראשון, אז חטאו ישראל בשלושת העברות החמורות ונחרב הבית. חמש מאות שנה אחרי זה, חרב הבית בפעם השניה בגלל עוון שנאת חינם. נכון שבנתיים היו תקופות טובות לישראל, אבל יש כאן רצף חוזר של מאורעות רעים. שוב ושוב מכים האסונות בעם ישראל, וכבר לימדונו רבותינו ש’אין יסורים בלא חטא’, אם באים על עם ישראל יסורים הם אינם באים לחינם, אלא יש להם סיבה והסיבה היא החטא, והסיבה לחטא הוא היצר הרע. וצריכים אנו להבין מדוע היצר הרע נדבק לעם ישראל באופן אובססיבי כזה, הרבה יותר מאשר לאומות העולם, האם הדבר אינו מראה חלילה שעם ישראל פחות משאר העמים? לא, הסיבה לכך שעם ישראל חוטא יותר משאר העמים היא לא משום שהוא פחות מהם, אלא משום שהוא חשוב ונעלה מהם, רגילים לחשוב שככל שהאדם הוא יותר גדול מחברו, יותר קדוש מחברו ויותר עבד על מדותיו מחברו, היצר הרע פחות פוגש אותו ופחות מציק לו, אבל לימדונו חז”ל ש’כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו’, כמה שהאדם יותר גדול כך היצר הרע שלו גדל איתו, מצד אחד הוא נהיה קדוש יותר ומצד שני גם הנסיונות מהצד שכנגד הולכים וגדלים. עם ישראל שהקב”ה קורא לו ‘בני בכורי ישראל’ הוא המובחר והמושלם שבין האומות, ודוקא משום כך היצר חוזר אליו שוב ושוב להטרידו ולהחטיאו, משום שככל שהאדם שיחטא גדול יותר הצלחתו של היצר הרע נחשבת לגדולה יותר. הדבר מסביר לנו גם כיצד חטאו ישראל בחטא העגל, מיד אחר מעמד הר סיני, הכיצד ירדו ממעלתם הגדולה לדיוטא כל כך תחתונה? הטעם לכך הוא, שדוקא כשהיו במדרגה כל כך גבוהה היצר הרע יותר מחפש אותם ומנסה אותם. לתגובה ולכל שאלה: Yakov30075@gmail.com

– פרשת פנחס – לאחר שהתבשר משה על כך שיום מותו הולך וקרב, מבקש הוא מהקב”ה שימנה על עמ”י מנהיג במקומו, וכך מבקש משה ‘יפקד ה’ אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם…’. מדוע התורה מספרת סיפור זה מיד אחר מעשה בנות צלפחד? מסביר רש”י ‘כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל’. מהם דרישות התפקיד? איש אשר רוח בו – שיודע להלך כנגד רוחו של כל אחד מהם, ‘מנהיג על’ שיודע להסתדר עם כולם. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם – מנהיג שיהיה לו כח לאחד את העם אחריו, שכאשר הוא יצא הם יצאו אחריו וכאשר הוא יבוא הם יבואו אחריו. ואשר יוציאם ואשר יביאם – מנהיג שיהיה לו כח לכפות עליהם לצאת ולבוא גם כשאינם רוצים. והיכן היינו מצפים שיצמח כזה מנהיג, בביתו של מנהיג או בבית המדרש? נראה שודאי שבניו של משה רבינו – המנהיג האולטימטיבי של עמ”י, היו ודאי מוכשרים יותר מכל אחד אחר למלאכת ההנהגה, הם, שגדלו על ברכי אביהם וראו כיצד הוא מנווט את עם ישראל בכל המצבים ודאי רכשו לעצמם נסיון בהנהגה. אבל הקב”ה מודיע למשה רבינו שיש מנהיג מוכשר מהם, ולא, הוא לא גדל בצילו של אבא מנהיג, והוא גם לא בוגר תוכנית למדע המדינה, הוא גדל בתוך האהל, כמו שאומר הפסוק ‘ויהושוע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל’. אדם ששקוע בלימוד תורה בבית המדרש, ודעתו אינה מעורבת עם הבריות, ואפי’ בנעוריו ובילדותו, לא היה משחק ומשתובב עם חבריו אלא ספון בתוך אהל, כיצד ינהיג את העם ובעיקר כיצד תמצא בו התכונה שידע להלך נגד רוחו של כל אחד, אחרי שהוא בקושי ראה בני אדם , אולי הוא גדול בתורה אבל במנהיגות הוא ודאי קטן. התשובה היא: דוקא הוא ראוי מכולם ואפ’ יותר מבניו של משה, משום ש’תורת ה’ תמימה מחכימת פתי’, התורה היא זו שפותחת לו את הראש והיא זו שנותנת לו את הכוח להלוך כנגד רוחו של כל אחד, וכמה שהוא למד יותר תורה, כך הוא התחכם יותר. וסגולה זו, אנו מוצאים בכל הדורות אצל מנהיגיו של עם ישראל בכל מקום ומקום, דוקא אותם שהיו ספונים בעולמה של תורה והיו מנותקים בנערותם, הם אלו שגדלו להיות המנהיגים הטובים ביותר והנהיגו את עדתם, לא רק מהבחינה התורנית, אלא גם מהבחינה המנהיגותית. Yakov30075@gmail.com

– פרשת בלק – ‘מפני מה השרה שכינתו על עובד כוכבים רשע? כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם’ (רש”י) הקב”ה נתן לגויים נביא כדי שלא תהיה להם טענה שאין להם את הדרגה שיש לעם ישראל, ומה סידר להם הקב”ה, את בלעם הרשע, שהיה בועל את אתונו, שטוף בזימה ובעל תאוות כסף וכבוד שאינה יודעת שובעה, ממש נביא ‘כליל המעלות’, היכן ההשוואה למשה רבינו, הרי עדיין יש פתחון פה לגויים לומר: ‘אם היית נותן לנו נביא כמו משה היינו חוזרים למוטב’? התשובה היא: שאומות העולם בבקשתם לא עמדו בכלל על מהותו של הנביא, הם ראו בנביא חכם שאחת מחוכמותיו היא הנבואה וידיעת דברים שהמון העם אינם יודעים, לשיטתם, אדם כזה יכול בחכמתו להעמידם על היושר ולתקן אותם. והתשובה לאומות העולם היתה שבלא תיקון מידות אמיתי שהאדם יתקן את עצמו ואת מדותיו לא יעזור לו הנביא, ואדרבה, הנביא עצמו שאמור להיות הסיבה לתיקון הוא עצמו הסיבה לקלקול, כמו שבלעם שהיה נביאם ומורה דרכם, הוא עצמו היה פרוץ בעריות ופרץ גם את מה שהם עדיין היו גדורים בו. מכאן תשובה לשאלתם של אומות העולם שבקשו להם נביא כדי לחזור למוטב: אין בכוחו של הנביא להחזירם למוטב בכוח חכמתו וגדולתו, משום שאם אין תיקון המידות והמוסר שינחה את האומה בהתנהלותה, אין לנביא לאן להחזיר אותם, ואף לנביא עצמו אין דרך, וכשאין דרך נפרצים הגבולות, הרמה המוסרית יורדת ואף הנביא עצמו שאמור להוות סמל ודוגמא לערכיות, חוטא, ונותן לצאן מרעיתו דוגמא שלילית, וכל זה בחסות החכמה וכח הנבואה שיש לו. ומה א”כ היו צריכים אומות העולם לבקש? איזה נביא יתאים להם? אם נאמר שזה משה רבינו, שוב אין ההשוואה נכונה, מכיון שמשה רבינו הנחה את עמ”י בכח התורה ואת התורה קיבלו רק עמ”י ולא אומות העולם, א”כ מה יעשו אומות העולם? התשובה היא שאומות העולם היו צריכים נביא ומדריך כאברהם אבינו, אברהם הוא אמנם אבי האומה הישראלית, אבל הוא גם היה אב המון גויים, והמשנה עצמה (מסכת אבות ה, יט) מעמידה אותו מול בלעם, ‘כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע’ – תלמידיו של אברהם אבינו אינם יהודים בדוקא והם גם היו עוד קודם מתן תורה, אבל מה שהנחה אותם הוא תיקון מידות אמיתי, וההבדל בינם לבין תלמידי בלעם הרשע, הוא שהם לא חיפשו שהמורה שלהם יהיה מורה שיש לו

– פרשת חקת – זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר דברו אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה… (במדבר יט, ב) ופרש רש”י: ‘ולפי שהשטן ואומות העולם מונין (מלשון הונאת דברים) את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה’. ואף שלמה המלך שהיה החכם מכל האדם, ניסה להבין את פשרה של פרה אדומה ולא הצליח – ‘אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי’ (במדבר רבה יט, ג) ‘אמרתי אחכמה   ועמוק עמוק מי ימצאנו’ (קהלת ז, כג – כד) מדוע ניסה שלמה להבין את פשרה של פרשת פרה אדומה אחרי שכבר הודיע ה’ שהיא סתומה וחתומה, ‘חק’ ללא טעם? הסיבה לכך היא שחכמתו של שלמה לא היתה חכמה אנושית רגילה, שהרי את חכמתו נתן לו ה’ במתנה מיוחדת כמו שכתוב ‘ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורחב לב כחול אשר על שפת הים’ (מלכים א, ה, ט). סתם אדם נרתע לאחריו כשמודעים לו מראש על דבר חסר הבנה, אבל לא שלמה, בזכות חכמתו המיוחדת הוא חשב שהוא יצליח להבינה, אבל לא! אף חכמתו לא עמדה לו. וכשמתאר שלמה את ניסיונו להבין הוא אומר: ‘רחוק מה שהיה ועמוק מי ימצאנו’, מה כוונתו? משל לאדם שיצא במטרה להקיף את כדור הארץ במכונית, לשם כך הוא קנה מכונית מיוחדת בעלת מנוע חזק ועמיד מילא אותה בציוד הנדרש לנסיעה ארוכה ובחלקי חילוף שיתכן ויצטרך, לקח איתו נהג חילופי, צוות מיוחד הכין עבורו את המסלול המתאים, וכך, לאחר ההכנות הוא פתח בנסיעה במסלול שנקבע, לאחר שעבר בשבוע הראשון אלפי ק”מ עצר באכסניית דרכים כדי ללון, וכדרכם של עוברי דרכים ישב בלובי והחליף חוויות מנסיעתו עם הנוסעים האחרים שעצרו שם, וכשהוא בא לתאר לנוכחים את החוויות שעברו עליו ואת דרכו, הרי אם הוא יאמר שהוא נוסע למקום רחוק, זה ודאי לא מספיק כדי לתאר את הדרך שעומדת לפניו, שהרי כשנוסעים למקום רחוק, לאחר נסיעה ארוכה כבר מתקרבים אל היעד, אבל כשמקיפים את כדור הארץ גם אחרי שנסעו אלפי ק”מ זה נראה כאילו הדרך נשארה אותה הדרך. וכך, כששלמה בא לתאר את המרחק ממנו הוא נמצא בהבנת מצוות פרה אדומה, הוא אומר ‘אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, רחוק מה שהיה…’, המרחק הוא אותו מרחק, ולאחר כל הניסיונות נשארתי באותו מקום. לתגובות ולשאלות בכל נושא: yakov30075@gmail.com

– פרשת חקת – מה ההבדל בין יהודי לבין גוי? הבדל עצום, היהודי משתייך לעם הנבחר, הגוי לא. היהודי קיבל את התורה ומקיים תרי”ג מצוות שמביאות אותו לאושר הנצחי, הגוי הצטווה רק בשבע מצוות בני נח. העם היהודי נקרא ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’, ושאר העמים לא. היהודי מביא את כל הבריאה לתכליתה על ידי לימוד התורה, והגוי לא. וישנם עוד הרבה הבדלים. מה ההבדל בין יהודי מת לבין גוי מת? לכאורה שום דבר, שניהם גוף ללא נשמה, כל המעלות שהיו ליהודי בחייו הלכו מגופו כשעזבה אותו הנשמה לאנחות, כעת הוא אינו חייב לקיים מצוות והוא גם לא יכול לקיים אותם, לאחר המיתה כבר אי אפשר עוד לתקן, למעשה נראה שגופו של היהודי המת וגופו של הגוי המת שווים, אין שום מעלה ליהודי מהגוי. אם כך הדבר, מדוע גופו של יהודי מת מטמא בטומאה החמורה ביותר שיש – טומאת מת, עד שא”א להטהר מטומאה זו עד שיזו עליו אפר פרה אדומה וימתין שבעה ימים ויטבול? לא עוד אלא שכל דבר שהוא נוגע בו במהלך ימים אלו נטמא ג”כ, [היום שבעונותינו כולנו טמאי מתים ואין לנו תרומות ומעשרות ובית המקדש פחות שמים לזה לב, אבל למעשה דיני טומאה וטהרה משפיעים על כל חיי האדם]. לעומת זאת גופו של הגוי אינו מטמא? ההסבר, כך הוא: יהודי וגוי לאחר מיתה אין ביניהם הבדל, שניהם לא יכולים עוד לעשות דבר, אבל יש ביניהם הבדל עצום, גופו של היהודי היה משכן לנשמה קדושה, ואילו גופו של הגוי לא. בצאת נשמתו של היהודי נדבקים לגופו כוחות הטומאה כדי לינוק משאריות הקדושה שנותרו בגוף, ולכן לאחר מיתתו גופו מטמא בטומאה החמורה ביותר, משום שכוחות הטומאה נמשכים אליו מאוד כדי ליזון משאריות הקדושה שנשארו שם, אבל הגוי שבחייו לא שכנה בו קדושה, גם לאחר מותו אין נדבקת אליו הטומאה ולכן אין גופו מטמא. משל למה הדבר דומה: לשתי קופסאות, באחת היה דבש ובשניה היו מסמרים, וההבדל בין דבש למסמרים ברור, הדבש מתוק לחיך וטעמו ערב לכל טועם, ואילו מסמרים אין בהם לא טעם ולא ריח, לאחר שסיימו להשתמש בכלים זורקים אותם לאשפה, אבל למרות שעכשיו הקופסאות ריקות, יש ביניהן הבדל גדול, הקופסא שהיה בה דבש מתמלאת בנמלים ושאר רמשים שנמשכים לשאריות הדבש וניזונים ממנו, ואילו לקופסא שהיו בה מסמרים לא מתקרבת אפי’ נמלה אחת, מדוע? אין מה לחפש שם, אין שאריות שאפשר ליזון מהם. (ע”פ אור החיים הקדוש על התורה) Yakov30075@gmail.com

איך אני יכול להודות למי שעשה לי רע? מבאר הרמח”ל בספרו מסילת ישרים (פרק י”ט) ‘כל מאי דעבדין מן שמיא לטב. וזה כי אפי’ הצער ההוא והדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמיתית… כן הדבר בזה שיחשוב האדם שכל מה שהקב”ה עושה עמו, לטובתו הוא עושה בין שיהיה בגופו בין שיהיה בממונו, ואע”פ שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זהו טובתו, ודאי טובתו הוא- הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער, אלא אדרבה תגבר ונוספה בו תמיד’. בזמנים קשים אפשר לשמוע לפעמים אנשים מתריסים, ‘למה זה קרה לי? למה זה מגיע לי?’, מצד שני אפשר לראות יהודים שאיבדו את היקר להם מכל בחטף, בפיגוע דקירה, או בתאונת דרכים ללא שום הכנה, וכל דבריהם רק אמונה בהקב”ה, ההבדל הוא שיהודי שיודע שהכל מה’ יודע שלבסוף הכל לטובה, ולכן קל לו יותר ‘לברך על הרעה כשהם שהוא מברך על הטובה’. ועדיין, אפשר להבין שאדם שבטחונו בה’ חזק, אהבתו לה’ לא תפגע גם בזמנים קשים, אבל מדוע אומר הרמח”ל שהיא תתחזק? ובצורה ישירה: אדם שאיבד את בנו בפיגוע, די לאהבתו את הקב”ה שלא תפגע, אך מדוע אומר הרמח”ל שהיא תתחזק? והתשובה לכך היא שאדם מאמין יודע ש‘הצער ההוא והדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמיתית’, זאת אומרת שלא רק שלא נעשה לו רע, אלא נעשה לו טוב, וכשעושים לאדם טוב הוא ודאי שמח ואהבתו מתחזקת למי שהיטיב עמו. נכון שהוא בוכה נכון שהוא מצטער ומביע רגשות שמבטאים כאב, אבל בשכלו הוא יודע שהכל לטובה. אתם יודעים מה ההוכחה לכך? כמה פעמים קרה לכל אחד מאיתנו דבר נורא ועם חלוף הזמן התברר לו שזה היה לטובתו, לפעמים לוקח לראות את זה זמן קצר ולפעמים זמן ארוך, ולעיתים צריך לחיות את כל החיים כדי לראות זאת, ולפעמים לא זוכים לראות את זה כלל, אבל ברור לנו שהכל לטובה. yakov30075@gmail.com

– פרשת קרח – כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות ה, יז) מחלוקת שהיא לשם שמים – מחלוקת שמטרתה היא חיפוש האמת, חילוקי הדעות נוצרים רק בגלל שכל אחד משוכנע שהאמת היא כך ולא אחרת. סופה להתקיים – כוונת החולקים בה להתקיים, משום שכאשר יווכח אחד מהצדדים שהאמת עם חברו תסתיים המחלוקת, כיון שכל מטרתו היא חיפוש האמת והיא נמצאה, לא אכ”ל כלל שהאמת עם השני, כיון שמטרתו לא היתה לנצח את השני בויכוח, אלא להגיע לאמת. ונמצא שכוונת כולם התקיימה, כיון שהשיגו שני החולקים את האמת וזו היתה כוונתם. מחלוקת שאינה לשם שמים – לא להשיג האמת אלא לשם מחלוקת וויכוח, וכך לעולם לא יסכים אחד עם השני, גם אם הוא יבין שהאמת איתו, ומכיון שכך הויכוח ימשך, וכל פעם תתחדש המחלוקת. אין סופה להתקיים – מכיון שאין מטרתם של החולקים להשיג את האמת, אלא לנצח במחלוקת, אחד מהם ודאי לא יצליח בכוונתו, כיון שבמלחמה יש או מנצח אחד או שני מפסידים, שני מנצחים אין. yakov30075@gmail.com

תכונות האופי של האדם נקראות בלשון חכמים ‘מידות’, כלשון המשנה באבות שאומרת ‘ארבע מידות באדם…’, הגאוה הקמצנות והשנאה הם דוגמאות למידות רעות, הרחמים הענוה והאהבה הם דוגמאות למידות טובות. רגילים להשתמש במילה זו על הטיותיה ביום יום לדברים אחרים לגמרי, ישנו בעל מקצוע שנקרא ‘מודד קרקע’, יש ‘סרט מידה’ ו’כוס מדידה’, כל הדברים האלה נקראים כך משום שיש להם קשר למדידה של כמות, שטח קרקע או נפח נוזל, אך מדוע תכונותיו של האדם נקראים גם הם מידות? וכך מסביר זאת בספר ארחות צדיקים: כל אדם נולד עם סך מידות מסויים, כשמכל מידה הוא קיבל כמות מסויימת, יש אדם שנולד עם מזג חם ומשום כך הוא מהיר לכעוס ולהתרגז מאידך הוא עניו גדול ואינו מחזיק טובה לעצמו, בנוסף הוא מצטיין באהבה לזולת. השני הוא טיפוס רגוע ביותר שאינו מתעצבן לעולם, מאידך מזגו הרגוע גורם לו לנהל את חייו באיטיות והוא מתקשה להשתלב במקומות עבודה. השלישי ניחן ברגישות גדולה לזולת דבר שמאפשר לו להבין בני אדם ולעזור להם במצוקתם אך בגלל רגישותו הוא מתקשה לנתק את עצמו מהצרות שהוא שומע, ולכן הוא שוקע מידי פעם בעצבות. סוף דבר, לכל אדם יש את ההרכב היחודי שעמו הוא נולד ועמו הוא צריך לנהל את חייו. בכל אחד יש את כל המידות במינון שיחודי רק לו, השאלה היא בכמה מכל מידה להשתמש, הכעסן צריך להמעיט להשתמש במידת הכעס, אדם שסובל מחוסר ביטחון עצמי צריך לחזק מעט את מידת הגאוה כדי לשפר את מבנהו הנפשי – משום כך נקראו תכונות האדם מידות, האדם צריך למדוד בדיוק בכמה מכל מידה להתמש כדי להגיע להרכב הנכון, ועבודה זו היא הנקראת ‘תיקון המידות’. בספר ארחות צדיקים שעוסק בתיקון המידות, מדמה את האדם לטבח המכין תבשיל, אם יתן הרבה מלח מעט בשר והמון ירקות, התבשיל לא יהיה ראוי לאכילה מרוב מליחות, אם יתן הרבה בשר ומעט ירקות הוא יהיה שמן יותר מדאי, אם יתן מעט מים ישרף התבשיל, ואם יתן יותר מדאי מים הוא יהיה מידי מימי – מלאכתו היא למדוד כמה צריך מכל אחד ואחד מהמרכיבים כדי להגיע לתבשיל שהרכבו מושלם. Yakov30075@gmail.com

– פרשת קרח – מה בסך הכל רצה קרח, להיות כהן גדול! כהן גדול זו לא סתם משרה, זו דרגה רוחנית, ומדוע מגיע לו על שאיפה כ”כ נעלה עונש כל כך חמור? והשאלה הזו אינה נוגעת רק לקרח ולרצונותיו, היא נוגעת לפעמים לכל אחד מאיתנו. מה יעשה יהודי שחי בזמן שבית המקדש קיים, וכלתה נפשו לזכות לעבוד בבית המקדש, רוצה הוא בכל מאודו לשרת את ה’ כאחיו הכהנים, להקריב את הקרבנות על המזבח, הוא יודע שהכהנים מקרבים בין ישראל לאביהם שבשמים ורוצה הוא בכל מאודו להיות חלק מהדבר הגדול הזה. ומה יעשה יהודי החי היום? לפעמים יש לו רצון להיות כהן, ולזכות ולברך את בני ישראל מעל הדוכן, האם אי אפשר למצוא לו איזה פתרון במסגרת ההלכה. התשובה היא כמובן, לא! כהן הוא כהן, לוי הוא לוי, וישראל הוא ישראל, ודבר זה לא ישתנה לעולם. אז מה כן אפשר לעשות? בואו נבדוק מה עשו אנשים אחרים שרצו מאוד מעלה רוחנית שלא היתה להם. לעומת קרח שראה את אהרון ובגלל שהוא מאוד רצה הוא עשה מחלוקת ונענש, נראה מה עשה אהרון כשהוא מאוד רצה איזו דרגה שלא היתה לו, אהרון ראה שהנשיאים הקריבו קרבנות בחנוכת המשכן וקינא בהם, גם הוא נשיא וגם הוא רוצה להקריב, ומרוב רצונו נתן לו הקב”ה את מצוות הדלקת המנורה ואמר לו ‘שלך גדולה משלהם’. מה עשו אותם אנשים שהיו טמאים בפסח ראשון ולא יכלו להשתתף עם כל ישראל בעשיית קרבן פסח, הם לא עשו מחלוקת ולא ערערו על משה רבנו, אבל הם מאוד רצו, ולא היה להם פתרון משום שקרבן פסח מקריבים רק בי”ד ניסן ומי שלא הקריב אז הפסיד את הקרבן, אבל מכיון שהם מאוד רצו הם זכו, וניתן להם פסח שני – אפשרות נוספת להקריב קרבן פסח. מה עשו בנות צלופחד שרצו לנחול חלק בארץ ישראל, בדרך הרגילה לא היה להן פתרון משום שרק זכרים נוחלים, אבל מכיון שהן מאוד רצו ובאו אל משה רבינו, התחדשה ההלכה על ידן ואמר הקב”ה למשה שכשאין בנים הבנות נוחלות, וכך הם זכו שתתמלא שאיפתן. אדם לא צריך לוותר על אף שאיפה רוחנית שלו, הוא רק צריך לפעול בדרך הנכונה, וכך הוא יזכה שרצונו יתגשם. Yakov30075@gmail.com

– פרשת שלח – ‘וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה’ כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה’ והוא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה’ בקרבכם ולא תנגפו לפני איביכם’ (במדבר יד, מ- מב) מתחלה עם ישראל אינו סומך על הבטחת משה שא”י היא ארץ זבת חלב ודבש, וגם אינו סומך על כך שהקב”ה ינחיל להם את הארץ וילחם להם, הוא רוצה שישלחו עבורו מרגלים שירגלו את הארץ ויבחנו אותה גם מהבחינה הצבאית וגם מהבחינה הכלכלית, המרגלים חוזרים עם תחזית שלילית באשר להצלחתה של מלחמה עם יושבי הארץ, ולדבריהם גם מבחינה כלכלית ארץ כנען אינה הצלחה גדולה, העם מסרב לעלות לארץ, אח”כ מתברר חטאם של המרגלים והם מתים במגיפה ועל כל אותו הדור נגזר למות במדבר במשך ארבעים שנה. ואז לפתע, אחרי כל זה, הם כן רוצים להכנס לארץ. עד עכשיו כשעמדה מצוות ישוב הארץ על הפרק עם ישראל לא מיהר לקיים אותה, וכעת כאשר הקב”ה גוזר עליו להתעכב במדבר עוד ארבעים שנה ולא להכנס לארץ, לפתע הוא רוצה לקיים אותה נגד רצון ה’? המוסר השכל שנלמד מכאן הוא, שישנם מצוות שנובעות מה’יצר טוב’, וישנם מצוות שנובעות מה’יצר הרע’, לפעמים דוקא במקומות לא נכונים אדם חוטף ‘עזות דקדושה’ כדי לקיים איזה מצווה, אבל למעשה הוא עובר עבירה… אדם לא התפלל שחרית, וכעת, אחרי חצות הוא מרגיש שהוא חייב להתפלל, הוא ממש לא מסוגל שיעבור עליו יום בלי תפילת שחרית… אבל האמת היא שכשעבר הזמן תפילתו כבר אינה תפילת שחרית וברכותיו לבטלה. אשה שכחה להדליק נרות ונזכרה שניה אחת לאחר השקיעה, והיא ממש לא מסוגלת להכנס לשבת ללא המצוה החשובה של הדלקת נרות שבת… ואז היא מחללת שבת. כשאנו באים לקיים מצוות אנו צריכים להשתמש בשיקול דעת אמיתי האם מעשינו רצויים. לתגובות: yakov 30075@gmail.com

– פרשת שלח – במה חטאו המרגלים? שלחו אותם לרגל את הארץ והם סיפרו את מה שהם ראו, מה ציפו מהם? שהם ישקרו ויטעו את עם ישראל, הרי אם כשהם סיפרו את מה שהם ראו הם נענשו מה היה עונשם כשהם היו מספרים דברים שלא ראו? הם ראו שהיא זבת חלב, ואמרו. הם ראו עם חזק וערים בצורות, ואמרו. הם ראו ארץ אוכלת יושביה, ואמרו. אז מה רוצים מהם? והתשובה נוגעת לכולנו, הם ראו, אבל הם לא סיפרו מה הם ראו, הם סיפרו מה הפירוש שלהם למה שהם ראו. אם הם היו מספרים רק מה שהם ראו הם לא היו נענשים, אבל כשהם נותנים פרשנות הם צריכים לפרש את זה כמו שיהודי שיודע שיש השגחה מפרש את הדברים. הם ראו ערים בצורות ופירשו שהעם חזק, אבל האמת היא (כמו שמסביר רש”י)  שערים בצורות מוכיחות על עם פחדן שאינו מוכן למלחמה ומסתתר מאחורי החומות. הם ראו שיש הרבה מתים והעם עסוק בקבורתם, ואמרו שהארץ אוכלת יושביה, אבל האמת שהקב”ה עשה כן בכדי שהם יהיו עסוקים במתיהם ולא ישימו לב למרגלים. כשמסתכלים בלי להתבונן ובלי לחשוב על העומק שמאחורי הדברים, רואים את המציאות כמו שהמרגלים ראו, זה לא שקר! זה באמת מה שהם ראו. אבל זה שקר! מכיון שהמציאות היא אף פעם לא הרובד הפשוט שנראה לעיניים, כשהם יודעים שה’ הוא זה ששולח אותם והוא זה שיכניס אותם לארץ כל ההסתכלות שלהם צריכה להיות שונה. גם אתה, כשאתה יודע שהקב”ה מסובב כל דבר שקורה לך, הפרשנות שלך למציאות משתנה, וגם דברים רעים מוארים באור אחר לגמרי. yakov30075@gmail.com

– פרשת בהעלותך – וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה’ אֶת־מֹשֶֽׁה (במדבר ח, ג) פרש רש”י ‘ויעשה כן אהרן – להגיד שבחו של אהרון שלא שינה’. שלא שינה? וכי מדוע שישנה, הרי הקב”ה אמר לו מה לעשות, מי הוא זה שיעיז לשנות ממאמרו של הקב”ה? וביותר, שאין מדובר בסתם אדם, מדובר באהרון הכהן, הוא ודאי שלא ישנה, היכן השבח? זה בדיוק השבח, אם באדם פשוט שאינו יודע בין ימינו לשמאלו עסקינן, היה פשוט לנו שהוא לא ישנה, שהרי בלאו הכי הוא אינו מבין כלל בכל הנאמר לו, ולכן הוא עושה את הדברים כמאמרם, אבל אהרון, שידע והבין והעמיק בציוויו של הקב”ה אליו, ויתכן והיו דברים שלא היה מובנים לו, זהו שבחו, למרות שהוא לא עשה את הדברים כמעשה קוף, אלא הבין בהם, הוא עשה הכל – גם דברים שלא ישרו בעיניו. דוגמא מהחיים, ישנם שלושה סוגי אנשים שבאים לרופא בבקשה לעצה ורפואה, הראשון הוא האדם הפשוט שמחמת שהוא אינו חכם הוא גם לא יודע חכמות, הוא אינו מתערב לרופא וגם אינו מנסה להבין דבר במה שהרופא מצווה עליו, מה שהרופא אומר קדוש, ולכן הוא עושה הכל כמצוות הרופא ללא שום שינוי, הוא ודאי יבריא. השני לעומתו, לא סומך על אף אחד, גם לא על הרופא, הוא שומע את דבריו של הרופא ומקבל את המלצותיו, ומכיון שהוא אוהב לרדת לעומקם של דברים  הוא פונה לחקור ולדרוש ברפואה הראויה למחלתו, ולאחר שהוא מחכים בנושא, הוא מסיק שחלק מהמלצותיו של הרופא טובות וראויות, והוא מיישם אותם, וחלקם שהוא אינו מבין, הוא מוותר עליהם, וטענתו עמו, בחלק זה, הרופא לא יודע על מה הוא מדבר! הוא, גם אם הוא לא ימות הוא גם לא יבריא. השלישי, גדול משניהם, למרות חכמתו חקירותיו ודרישותיו אחר ציוויו של הרופא, הוא יודע שיש לו עוד הרבה ללמוד, והוא גם יודע שהרופא יודע יותר ממנו, ומשכך הוא מיישם לא רק את הדברים שהוא מבין, אלא גם את הדברים שהוא אינו מבין, הוא מניח את חכמתו ורוחב אופקיו בצד ומכניע את עצמו להוראות הרופא שיודע יותר ממנו, ועושה הכל ככתבו וכלשונו. בדיוק כמו אהרון הכהן, חכם, ומשתדל להבין את הדברים, אבל יודע שחכמתו היא כאין וכאפס מול חכמתו של המצוה – הקב”ה, ולכן אינו גורע דבר, גם מה שהוא אינו מבין. כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, והדבר הזה גורם לנו לפעמים להיות בדרגה פחותה מאותו אחד שעושה את הדברים בלא הבנה, רק משום שכך ציוה הקב”ה. הוא עושה את הכל ללא שום פניה, ואנחנו, מתחכמים ומחפשים להקל במקום שאי אפשר. וכשלא נתחכם,

– פרשת בהעלותך – ‘בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות’ (במדבר ח, ב) המנורה – הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה. הוא מסמל את חכמת התורה וכמו שאמר שלמה ‘חכמת אדם תאיר פניו’, האור הוא החכמה. הקנים – שלושה קנים שיוצאים מצד ימין ושלושה שיוצאים מצד שמאל. הקנים מסמלים את עמ”י, שלושה מצד ימין אלו הם העוסקים בתורה, ושלושה מצד שמאל אלו הם העוסקים לפרנסתם ויש בידם לספק ולהחזיק את ידי העוסקים בתורה. ‘אל מול פני המנורה יאירו’ – גם אותם שעוסקים בתורה וגם אותם שעוסקים בחיי שעה במסחר וכדומה, צריכים לכוין אל המנורה – לקיים את כוונת הקב”ה. הלומדים צריכים לדעת שע”י לימודם מתקיים העולם, ולכן הם צריכים לעסוק בתורה במלוא האחריות, ועוד הם צריכים לדעת שכיון שהם זכו לשבת ולעסוק בתורה, הם צריכים לדאוג לאחיהם שלא זכו לכך, משום שכוונת הקב”ה לא היתה שכל אחד ידאג לעצמו אלא שכל עמ”י יזכה לתורה ומצוות, מאידך אותם שלא זכו לחבוש את ספסלי בית המדרש באופן קבוע ולעסוק בתורה, ודאי גם הם צריכים לדעת מה חובתם בעולמם, וע”י קביעות עיתים לתורה, והחזקת ידי הלומדים יזכו גם הם לקיים את כוונת הקב”ה. ומדוע אהרון הכהן הוא זה שמדליק את המנורה? משום ש’אהרון אוהב שלום ורודף שלום’, ותפקידו הוא לאחד את עמ”י, ולכן מדליק הוא את המנורה ומאחד את עמ”י לכוונה אחת (עפ”י הספורנו) yakov30075@gmail.com